הולכת במסדרון אטום,
ללא חלונות, ללא פתחים.
מרגישה בתוך מבוי סתום,
ומסביבי הכל נצבע בשחור.

האוויר נגמר, אני נחנקת.
עוצמת עיניים בייאוש.
בהרגשת שחרור אני שותקת,
עוזבת את כל הרוע מאחור.

לחיים שלי אין פזמון.
אין להם שירים או מזמורים,
אבל צרחות יש המון.
החיים שלי גם הם צבועים בשחור,
כמו המסדרון.

בקצה יש דלת לבנה,
אבל היא מתרחקת ממני,
הולכת ונהיית יותר קטנה,
לא רוצה שאעבור בעדה.

והיא נעלמת פתאום,
והמסדרון שוב שחור כלילה,
שוב שחור.

לחיים שלי אין פזמון.
אין להם שירים או מזמורים,
אבל צרחות יש המון.
החיים שלי גם הם צבועים בשחור,
כמו המסדרון.

נמאס לי, רוצה החוצה.
הרגליים כואבות,
המסדרון רק מתארך ולא נגמר,
אבל נגמרו המחשבות הטובות.

יש בי כעס ועצבות,
שהופכים לדיכאון.
מן רצון מפחיד למות,
לצאת מאותו המסדרון.

לחיים שלי אין פזמון.
אין להם שירים או מזמורים,
אבל צרחות יש המון.
החיים שלי גם הם צבועים בשחור,
כמו המסדרון.

כמו המסדרון
השחור.