ורושוס, בלינקין ואני חיכינו לבלית'אר שיגיע לפונדק, כדי שנוכל
להתחיל בחיפוש אחר האוצר של הדרקון האדום האכזרי, שמאיים כבר
שנים רבות על תושביו של כפר הסוחרים מרצ'יסטר. בימים האחרונים
שוטטנו ברחבי העולם הדרומי וניסינו למצוא רמזים למיקומו של
הדרקון, שהסתיר את מיקומו בחוכמה רבה והפחיד אנשים עד שלא
הסכימו לגלות לנו דבר. כל ניסיונותינו לדלות מידע מאנשי האזור
נכשלו, והסתיימו בדרך-כלל בקרב כזה או אחר עם דמויי-אדם
מטונפים, כאורקים וכגובלינים.
בלינקין גרד את הזקן הגמדי העבות שלו באי-נוחות, שתה כוסות
רבות של שיכר ונראה כעוס במיוחד. כשנשאל מדוע, אמר בלינקין
שהוא מצפה להמשך החיפוש, ובלית'אר הורס לו הכל. ורושוס ואני
נאלצנו להסכים עם בלינקין, על-אף שלא היה לנו דבר כנגד בלית'אר
ובדרך-כלל הוא אף הקדים, אבל הפעם האיחור היה ממש מוגזם.
כמה דקות מאוחר יותר בלית'אר פתח את דלת הפונדק ונכנס בצעדו
ההססני-תמיד, שכולנו כבר למדנו להתרגל אליו. כשהגיע לשולחן,
התיישב על אחד הכיסאות ופינה כסא נוסף לידו. "תכירו," אמר
והצביע על הכיסא לידו, "זה חברי, אינקו." הבטנו על הכסא
בבילבול, ורושוס אף ניסה להתנגד ללחש העלמות, אך ללא הצלחה.
"הוא עוד לא החליט איזה גזע הוא," אמר בלית'אר, "תאומי אמר
שהוא יעזור לו לבנות את הדמות שלו ואז הוא יצטרף אלינו
להרפתקה."

"נו, באמת!" צרח אופיר על גיל, כפי שהיה עושה לעיתים קרובות,
"בלינקין שלי היה אמור לעלות דרגה הפעם. עכשיו, בגלל החבר הזה
שלך, אני אצטרך לחכות עד הפעם הבאה!"
"מה הקטע שלך?" גיל התרגז, "אמרנו שאנחנו צריכים עוד שחקן, אז
הבאתי אותו, פגשתי אותו בקאנטרי."
אופיר המשיך לצרוח על גיל, וגיל החזיר בצרחות משלו עד שאופיר
קם בכעס והלך לחדר שלו וגיל רדף אחריו בצעקות. תאומי ועמית
הלכו למטבח לאכול משהו, כי נמאס להם מהריבים החוזרים של
השניים, ורק אני והילד החדש נשארנו יחד ליד השולחן.
ישבנו שם במשך כמה זמן, אף אחד מאיתנו לא אמר דבר, רק הסתכלנו
על הקוביות שהיו זרוקות על השולחן. הצעקות של אופיר וגיל נרגעו
ושמענו את אצבעותיהם מתקתקות על מקלדת המחשב של אופיר. תאומי
ועמית עדיין לא חזרו מהמטבח ויכולנו לשמוע שהם עסוקים בשיחה.
אחרי עוד כמה דקות של שתיקה, הילד החדש הרים את הקוביה של
העשרים וזרק אותה, והוציא שבע-עשרה. לקחתי את הקוביה אחריו,
זרקתי אותה וקיבלתי שש. "ניצחתי." הוא אמר בחיוך. "בוא עוד
פעם." החזרתי בחיוך משלי, "דרך-אגב, אני איציק." "נרי." אמר
החדש.

בכל השנים שעברו אחר-כך הוא המשיך לנצח, אף-פעם לא הבנתי למה
ואני לא חושב שלו היה אכפת.

המשכנו לשחק ולדבר עד שהשאר חזרו לשולחן, אחרי שנרגעו ואכלו.
תאומי עזר לנרי עם הלוחם שלו, הסביר לו את כללי המשחק ומה כל
תכונה אומרת על הדמות שלו. אחר-כך הסברנו לו על ההרפתקה שלנו,
נגד מי נלחמים ומה מחפשים, וחזרנו לשחק.

נרי תמיד אהב דמויות גדולות וחזקות, שאיתן היה יכול לפצח כמה
גולגולות ושמאחוריהן יכולתי תמיד להסתתר, בתור הדמות הקטנה
והחכמה.

בלינקין עמד מול הדרקון, פצוע ומדמם בגלל נשיכותיו של הדרקון
ומחזיק בידו את גרזן הקרב העצום שלו. ורושוס שכב מעולף על
הרצפה, לאחר שביזבז את כל קסמיו וספג כמה קסמים מהדרקון. אינקו
ואני היינו כבר עם השלל, בדרכנו לעיירה הבאה.

"יא בני זונות," צרח עלינו אופיר בסוף ההרפתקה, "לא משחק איתכם
יותר!". גיל ועמית הסכימו איתו והחליטו שבגלל הקטע עם הדרקון
אנחנו מפרקים את החבורה.
"הם עושים את זה כל פעם מחדש." אמרתי לנרי. "לא מבינים צחוק."
הוא השלים.

גם היום, כשאנחנו נוטשים את החברים שלנו מול דרקון ענק,
ובורחים עם הכסף שלהם, אף-אחד לא מבין מה מצחיק כל-כך.