אתמול שוב חדרת לי לחלומות - אני כותבת עם חיוך קטן כשעולה לי
הדימוי בראש שאם המזימה שלי תצליח ואני אכן אשתלט על העולם
הספרותי, ילדים ישנוניים ישבו מאחורי שולחנות רעועים ויתעוררו
בבת אחת למשמע המילה חדירה מופיעה בספונטניות באחד מכל אותם
סיפורים קצרים שכוחות הרשע אי שם במשרד החינוך והתרבות מכריחים
אותם לקרוא במקום לעזוב אותם לנפשם...

כמובן, כמה אופייני, סטיתי מהנושא, שוב חדרת לי לחלומות אתמול,
וזה לא בסדר, זה פרטי אתה יודע.
אחרי שברחתי מהמתנקשים, התחבאתי במחילות עפר ועברתי מסלולי
מכשולים באיזה מבצר נטוש, אני מגיעה לחדר ריק כמעט לחלוטין חוץ
מאח בנוי בתוך הקיר וכורסא אדומה מרופטת שעומדת לבד באמצע החדר
ובה יושב אתה.
אני לא מישירה מבט, אבל מרגישה איך העיניים שלך קודחות לי חור
בדיוק באמצע המצח, לא מספיק שאתה חודר לי לחלומות אז גם לשם
חשקה נפשך להגיע?!
לא מתחשק לי לשפוך את כל מה שמתרוצץ שם בפנים, לא היום,
המתנקשים כבר סחטו ממני את כל האנרגיות...
"לא נמאס לך לברוח?" אתה שואל בחוצפה.
ואני עוצרת, לרגע מתקשה להתמודד עם החיים הכפולים שלי, "זה
החלק שבו כבר בא לי להתעורר" אני משיבה.
ואתה - "חכי רגע, בואי נפטפט קצת..."
"מה אני צריכה לעשות כדי שתלך?" אני שואלת בחוסר אונים מטופש.
"לרצות" אתה עונה בדיוק את התשובה שציפיתי לשמוע ממך.
כמה רגעים של שקט, ולאחר מכן "לא יכולת לפחות לסדר גם לי
כורסא..."
במחווה אצילית אתה הודף את הכורסא הצידה, מתיישב על הריצפה
ומסמן לי לעשות אותו דבר.
"רק תשמור על מרחק בטוח" אני אומרת.
"איך שתרצי" אתה משיב בחיוך.
ואני שוב מרגישה את הוריד הזה במצח מתחיל לפעום, "איך זה שאתה
מספיק יהיר לחשוב שאתה תמיד יכול לחזור?"
"איך זה שכשאת כועסת את מתחרזת?" אתה מתגרה.
ואני נקרעת בין להכניס לך שמאלית טובה בשיניים לבין לתפוס אותך
בחיבוק חזק חזק, מסננת "זה לא באמת מתחרז, סתם מצלול דומה..."
אבל מה שבעצם אני רוצה להגיד זה 'אתה לא באמת לא מבין איך אתה
משחק עם הרגשות הטיפשיים והעדינים שלי, למעשה מעולם לא היה
בנאדם שהבין אותי יותר טוב, אתה סתם מחתמם'
"תן לי סיבה אחת לא לברוח עכשיו ומייד ולעולם לא לחזור!"
וכל מה שיש לך להגיד לי, מכל מה שעובר בתוך המוח החריף
והקדחתני הזה, למרות שאתה קורא אותי כמו ספר פתוח וגם לי מגיע
קצת להבין, ועוד בחיוך - "נתראה מחר".