"להתראות", היא סיימה את השיחה האחרונה שלה איתו. היא אף פעם
לא רצתה לסיים כך. הכל בגלל החיים האלו, שהשאירו אותה עירומה.
היא הייתה לבד, היא הביטה לעבר החלון,לעבר המוות.
לאט לאט היא התחילה לגשת לכיוון, פסיעה, עוד פסיעה. היא
הגיעה.
היא פתחה אותו, רוח של סתיו התחילה לסחרר ניירות קטנים בחדר
שלה.
היא כבר התיישבה על אדן החלון כשפתאום צילצל הטלפון, זה היה
הוא.
"שלום,אני מפריע? את רוצה לבוא איתי לפארק?" הוא אף פעם לא
חיכה לתשובות.
היא הגיעה לפארק, היא ראתה אותו כמו תמיד, כשהוא מחייך אליה
בכיתה.
"היי, מה שלומך?" הוא שאל אותה. "בס... בסדר" היא ענתה קצת
מבוהלת
אולי הוא ידע?
שני צעירים פסעו על המדרכה לצידם. הוא חייך, הוא תמיד חייך.
"על מה אתה תמיד חושב כשאתה מחייך ככה?" היא שאלה.
"עלייך" הוא אמר וחייך. היא הסתכלה לו בעיניים, כחולות.
היא התחילה לבכות, פתאום כל הדמעות שנשארו מהשנה בה הוא הספיק
להיות עם ילדה אחרת, להיפרד ממנה ולאמלל מאות בנות.
היא ברחה, היא רצה לעבר הבית שלה, פתאום כל המחשבות על המוות
נראו כל כך מטופשות. היא רצתה שהחברה שלה תחבק אותה, שלא תהיה
לבד לעולם.
היא הספיקה לראות איך הוא רץ אחריה והנה הוא מחליק על הכביש,
והנה מכונית שפוגעת בו. הנה  זה שכל כך אהב אותה.

הוא שכב מדמם על הכביש, לא היה שום סימן למכונית באופק,
רק הוא, פצוע ומלא דם.
היא לא יכלה להסתכל עליו ככה. היא לא יכלה לא להסתכל.
היא חיבקה אותו, את הדם. היא צרחה.

אחרי שנה היא ישבה, באותו חלון בדיוק, מסתכלת החוצה על הפארק.
מסתכלת לעבר המוות.