היא ניסתה לעצום את העיניים כדי לסיים את היום הזה כבר, אבל
המחשבות עליו הציפו אותה והיא לא הצליחה להירדם.
היא לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה שהוא הבטיח שהוא לא יפגע בה,
ואיך הוא בכל זאת פגע.

אני עוצם את העיניים בשביל להירדם, ומנסה לספור כבשים.
אז השלישי תמיד עוצר ויש לו זמן יותר מאחרים.

הם אמרו לה להיזהר מאנשים כאלה. זאבים עם עור של כבש.
אבל היא לא הקשיבה, החיוך שלו שבה אותה.
היא חשבה שהוא מבין אנשים כמוה, שהוא לא יפגע בה כמו כל השאר.
הוא אמר שהיא היחידה שיש לו בראש, ושהוא אוהב אותה.
אז איך זה שבכל זאת הוא התנשק עם ההיא?

הוא לוחש לי 'היי, תיזהר מאנשים שמחייכים. גם אצלנו יש כאלה,
חרא של כבשים.'

היא נזכרה שהיא הייתה אצלו, והם התנשקו. וגם קצת יותר מזה.
שניהם נהנו, באמת. אבל היא בעיקר נהנתה מהידיעה שיש לה אותו,
יש לה בנאדם כזה שאוהב את הנשמה שלה, ולא רק את מה שעוטף
אותה.
לפחות כך היא חשבה...
יותר מאוחר הוא היה צריך ללכת, אמר שיש לו משהו חשוב לעשות.
היא לא שאלה שאלות מיותרות, היא סמכה עליו בעיניים עצומות.
הוא גר ביפו, אז היא החליטה לנצל את ההזדמנות ולצאת להסתובב
בשוק הפשפשים שלידו, עד שיהיה לה אוטובוס הביתה. הם נפרדו
בנשיקה, וכל אחד הלך לדרכו.
לאחר בערך רבע שעה שהיא הסתובבה שם, היא פתאום ראתה אותו.
ואותה, מחוברת לו לשפתיים.
'זונה', היא חשבה לעצמה, ושנייה אחרי הבינה מי הבן זונה
האמיתי.

והם אחד אחד עוברים ומסתכלים עליי, עוברים ומסתכלים עליי.
הם לא נוגעים, רק מתלחשים ודי. אומרים 'אידיוט, עכשיו הוא בטח
מרוצה שהיא בוכה, כבר לא שמחה', היא כבר לא שמחה...

היא התעוררה בבוקר, והבינה שבכל זאת הצליחה להירדם. כנראה
שהבכי עייף אותה.
'אני חייבת לקום, לעשות משהו מועיל. להפסיק לחשוב על האידיוט
הזה כבר', חשבה לעצמה.
היה לה כל כך מוזר להתעורר ולדעת שזה שהוא לא מתעורר לידה, לא
אומר שהיא תראה אותו בקרוב כי הוא יתקשר, מתגעגע. זה אומר שכבר
אין להם שום הגדרה, חוץ מאויבים אולי, או כישלון באהבה.

אז אני תכף מתעורר ומבט אחד הצידה, המיטה שלי ריקה. והשעון
שמעורר אותי נלחץ כשהוא רואה את היד נמתחת למכה.

אבל אולי זה לא היה כישלון. אולי זה פשוט לא עבד מההתחלה.
הרי היו להם כמה ריבים, ושניהם כמו אש - שורפים, לא מוותרים
וחושבים שרק הצד שלהם צודק.
המחשבה הזאת התחילה לחלחל לה בראש... אולי היא בכלל לא אהבה
אותו, אולי זה היה צורך להיות נאהבת והוא פשוט היה שם. היא
צריכה למצוא מישהו שלא רק יאהב אותה, היא צריכה מישהו שגם היא
תאהב; לא את העובדה שהוא רוצה אותה, אלא אותו באמת. את כל
כולו.

והוא לוחש לי 'היי, תתגבר על יחסים שלא עובדים. גם אצלנו יש
כאלה, שעונים שמתאבדים.'

היא הבינה שהיא ניסתה ליצור לעצמה העתק, לא הצליחה, ופשוט גרמה
לו לברוח.
'טוב, אולי זאת באמת אשמתי, אבל אני אלמד מטעויות'.
אז היא יצאה להסתובב בשוק ההוא שוב. לא, הוא לא יגרום לה
להפסיק לאהוב את זה. זה לא עד כדי כך נורא, שהוא יגרום לה
טראומה. היא תמיד הייתה כזאת, שגם אם היא תרצה להתאבד, היא
תמשיך לחייך.
ואז היא ראתה אותו - לא, לא את האידיוט, את ההוא מפעם.
זה שנתן לה הרגשה טובה אמיתית, זה שהיא אהבה כל כך ויודעת שזה
היה אמיתי ולא סתם צורך. היא אפילו לא זוכרת מה גרם להם
להיפרד.
הוא הבחין בנוכחותה והתקרב. כמה טוב היה לראות אותו שוב!
הם לא היו צריכים להגיד הרבה... כשהיד שלו על המותן שלה, הם
הלכו לשבת בבית קפה קטן, קרוב לשוק, בתוך יפו. יפו... היא
נזכרה, ועלה חיוך קטן ושובב על שפתיה. 'בוא, יש לי קיצור דרך',
אמרה לבחור שידו על מותנה, ועברה בדיוק מתחת לבית של ההוא,
הבוגד.
האידיוט, כמובן, ישב במרפסת והשתעמם לבדו.
כשראה אותה מחובקת עם מישהו אחר, נכנס לביתו במהירות. וזה כל
מה שהיא הייתה צריכה לראות.

והם אחד אחד עוברים ומסתכלים עליי, עוברים ומסתכלים עליי.
הם לא נוגעים, רק מתלחשים ודי. אומרים 'אידיוט, עכשיו הוא בטח
מדוכא שהיא הלכה, כבר לא בוכה... היא כבר לא איתך'... לאיפה
היא הלכה?

מוקדש לבלונדי
(השיר המשולב בטקסט הוא של עברי לידר)