"יכל להיות יותר גרוע", חשב ונזכר בבקו"ם היום בבוקר כאשר
ליווה את חברו הטוב שהתגייס..."יכל להיות הרבה יותר גרוע!" חשב
כאשר נתקלו עיניו בחייל שישב במעבר כי האוטובוס התמלא בינתיים,
אבל זה לא הפריע לו להירדם על הרצפה ולתת לפרצופו המותש
להתאגרף לו עם הרצפה כל פעם שהאוטובוס זז קצת.
"אבל עדיין..." המשיך להתווכח עם עצמו, "איך נוכל להמשיך בקשר
הזה אם הוריה לא יאפשרו לה לישון אצלי?!"
זאת הפעם השביעית שהם נפגשים באזור שלה, הפעם השביעית שהוא
נוסע בדרך זו או אחרת שעתיים הלוך ושעתיים חזור בשביל להיות
איתה כמה שעות.
בעודו ממשיך להרהר באותו קו מחשבה התחיל לתהות מתי יזכה לממש
את אהבתו עמה, הרי הם בקשר כבר כמעט 3 חודשים, זמן ארוך מאוד
יחסית לקשרים הקודמים שלו, למרות שזאת לא השוואה כל כך נכונה
מכיוון שעד עכשיו לא היה לו אף קשר עמוק כמו הקשר הזה!
אבל עדיין כשאתה יושב באוטובוס צפוף, ביום חם וכולם מזיעים...
אתה מתחיל לחשוב... לקוות... אולי הפעם...
עוד הוא חושב על זה ומוחו מטיח בו זיכרונות חזותיים כצייר פוסט
מודרני שיורה כדורי צבע על בד לבן...
פתאום הוא שוב בביתה, בדיוק נכנס לחדרה בבוקר, אחרי לילה
ב"מהפכת" (אותו חדר עבודה צדדי שבו כלאו אותו הוריה כאמצעי
ביטחון לדבר שממילא לא קורה), החדר עוד חשוך, והיא שוכבת שם...
רדומה...
בתמונה הבאה הם כבר אחד על השני, מחובקים, והוא נושק לה
בעדינות, ומתחיל לרדת...לצוואר... ממשיך לרדת בין שדיה הכלואים
בתוך "החזייה שלא מורידים", בעקבות התעקשות לא מובנת שלה, והוא
ממשיך לרדת תוך כדי נשיקות קלות, עובר בסיבוב קל את הפופיק שלה
ונתקל בתחתון האדום שלה, שיושב עליה באופן כה מושלם! נעצר לרגע
נפעם מהמראה המדהים של האגן שלה, אבל לא מאבד את העשתונות!
ממשיך לנשק תוך כדי משיכה איטית של תחתוניה אל מעבר
לברכיים...
ועכשיו זה רק הוא והיא, שפתיו עכשיו נושקות לשפתיה בקצב אחיד
שגורם לה לגלגל את עיניה, היא לא מוציאה קול אבל הוא יכול לחוש
בשינוי בקצב נשימתה... ידיה מצמידות בחזקה את ראשו לאגנה והוא
ממשיך... יותר מהר... יותר מהר...
בן רגע הוא מקיץ מהרהוריו! רק כדי למצוא את עצמו בסיטואציה לא
נעימה... הוא קולט את עצמו עם חיוך מאוזן לאוזן ובליטה הולכת
ותופחת במכנסיו בעוד שמספר בנות שישבו לידו מסתכלות עליה...
את המתח שבאוויר חותכת העצירה הבאה שבה יורדות הבנות.
"סוף סוף... וי לא נעים!!" חשב לעצמו, והעיף מבט לבדוק מה קורה
עם החייל השמנמנן שעדיין שכב לו על רצפת האוטובוס.
החיל עכשיו התחיל לחרחר ולבעוט ברגליו... "איזה מצחיק, החייל
הזה זז מתוך שינה", חשב לעצמו וחייך... לחיוך לקחו כמה דקות
להעלם, אבל המחשבה שבני אדם בד"כ לא מוציאים קצף מהפה תוך כדי
שינה הגיעה הרבה יותר מהר!
"שמישהו יעזור לו כבר!" נשמעה זעקה מכיוון הספסלים
האחוריים...
"אני רופא" צעק בחור מבוגר מקדימה...
והוא עדיין עם חיוך על הפנים... מנסה להיזכר איך קוראים למחלה
הזאת, הרופא בינתיים הספיק לקבע את ראשו של החייל והתחיל לבצע
החייאה, והוא עדיין לא נזכר..."אפידרמיס? לא... אבל משהו
דומה..."
הרופא הסתכל בשעון ורשם את השעה המדויקת על פתק נייר, אותו נתן
לאנשים בחליפות הכתומות שנכנסו לאוטובוס, לקחו את החייל
וירדו.
תוך כדי ירידה נחבט ראשו של החייל בספסל שלו... "זה כבר לא
משנה לו", צחקקו האנשים בכתום...
"זה ההתקף אפילפסיה הקטלני ביותר שראיתי מאודי", אמר הרופא
לאישה שהתקרבה בדיוק להציץ על מה כל המהומה...
"אפילפסיה! ידעתי!" הוא אמר והחיוך שוב נמתח על פניו. |
