שעות עברו והוא לא עבר. כמעט התעלפה בצעיף הסמיך. המשפחה הזאת;
היו חייבים למות לה. כולם, ער ואונן. קט-ל-נית, אישה קט-ל-נית,
היו הקטנים מתקלסים בה.
קט-ל-נית, קט-ל-נית. ובלהה, פילגש זאת של יעקב, שהייתה עולה
בגלוי על יצועו של ראובן לגלגה לה בגלוי כאשר שאבו את המים.
קט-ל-נית ! הוא הבטיח לה את שלה ולא נתן. היא שונאת את המרמה
הזאת.
כולם עוקבים את כולם. חושבים שאם ישנו את שמם לא יכירו העממים
את טבעם.
איך הרגו את שכם?את חומר, ואת אנשיהם? איך קיבלו את הכל?
במרמה. היא שנאה אותם ואת עצמה, על שהשתייכה אליהם.
חם! רק העיניים המוכחלות נושמות. איש מבני המאהל לא קם עדיין.
הם חולמים על זיכרון אדי הקור שהתהפך בעקביהם. איש לא יצא. לא
יוכלו לאמר דבר אחר כך.
זו האבן שעליה הן יושבות. פתח עיניים. אבן הקדשות.
עירומה הייתה תחת הגלימה. רק הצעיף כיסה על עורמתה. היא הסמיקה
מבפנים. הייתה בטוחה שרחמה האדים בגלל תחבולתה.
הנה מקלו, חותמו ופתילו, הוא יורד.
היא קרעה את עיניה.
הנה הוא עובר ואיננו ניגש.
הקולות חמקו ממנה. הצעיף נשם. הוא הביט בה. עסוק היה. הוא הגן
על יוסף מפני האחרים וקינא בו. יתר הזמן היה רועה את הצאן,
קומה, מוכר, נוסע ובא. במסעותיו הוא היה נוטל אותן חוויות,
פריזיות, או גרגשיות. נוטל, בא עליהן ושוכח. הוא הביט בה. מי
היא? דמות עיניה ראיתי בחלום. נרעד. בחלום. מתחיל אני לדמות
למטורף, ליוסף.
מי היא? נרעד שנית. דמות עיניה ראיתי.
מי היא?
הצעיף התרומם. הוא ניגש, הצעיף חייך. היא הזיעה תחת הצעיף.
חומה החל נמס, מפשיר מקור בין הערביים, קור שסימרר את גבעות
החול.
היא נרעדה. הוא פשט את ידו ונגע בצעיף. היא הצטמררה. חוויות.
אתר בליבו: הן כל כך סוערות החוויתיות.
הוא ניגש אל הרועה החרש-אילם וסימן לו ללכת הלאה-הלאה, עם
הצאן.
אל גבעות החול, אל הטרשים.
על גב החמור הושיבה. בשרו זינק. קול האדמה עלה בו להפרות,
להדשיא, להוליד.
גבה המצועף- אליו. חיווית, קרועת עיניים כמותן.
רק שלא יכיר. המור החיוואי האפיל על ריחה הטבעי, הרעלה-
גרגשית, והצעיף- חיתי. שלא יכיר. שלא ישמע את קול ירכיה
העבריות.
אל הגבעות.
הוא זרקה מעל החמור. כבר ערב. הוא רצה לגעת בצעיף. לא! זעקו
עיניה.
לא! היא הרימה את גלימתה מעל ראשה. "איזה יופי"! זעק דמו.
הוא בא עליה, בכל כוחו, בכל עצבו. הוא בא עליה זועק. "אני קונה
אותך. קונה. אדמתי שלי!"
שלשלה גלימתה לעקביה.
"גדי עיזים" אמרה בקול מוזר, בניב חיתי. "איננה חיוית"? "אשלח"
ענה.
"עירבון", אמרה בניב גרגשי. מי היא ?גרגשית? חיווית ? בושם
זה.
ירכיים אלה, מי היא? איזו קדשה! קידשה אותה. נבהל, קידשתי!
לא! רק קדשה!
"זה" היא אמרה, "ואת זה ואת זה".
"כישפה אותי" אמר. "כישפה!"
הוא זרק את המטה ואת הפתיל ואת החותם.
"מתי אקבלם?"
"כשתביא את הצאן". אמרה.
"זונה" צעק "זונה".
הוא השאיר אותה מתבוססת בזרעו.

ויהי כמשלש חדשים, ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך, וגם הנה
הרה, לזנונים; ויאמר יהודה, הוציאוה ותשרף.  הוא מוצאת, והיא
שלחה אל-חמיה לאמר, לאיש אשר-אלה לו, אנכי הרה; ותאמר,
הכר-נא-למי החתמת והפתילים והמטה, האלה.  ויכר יהודה, ויאמר
צדקה ממני, כי-על-כן לא-נתתיה, לשלה בני; ולא-יסף עוד, לדעתה
בראשית ל"ח: כד-כו