מדונה לא הייתה הילדה הכי יפה בגן. כשאני נזכר בה עכשיו אני
יודע שלאורך היסודי והחטיבה אף אחד לא שם אליה לב. לא שהיא
הייתה מכוערת, היא פשוט הייתה סתם אחת כזאת שאתה אף פעם לא
מסובב אחריה את הראש כשהיא עוברת. היא פשוט הייתה מונחת שם
בכיתה, שקטה, פרצוף נערי, שיער קצר, מכנסי ג'ינס קצת קצרים
מידי וילקוט ישן עם ציור של פוקימון.
כשהיא הגיע לתיכון היא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי לקבל קצת
אהבה. אהבה אולי הייתה מילה אולי מילה קצת גדולה עליה, היא
הייתה מוכנה להסתפק אפילו במעט צומת לב. היא ניסתה פירסינג,
נרגילות, שרוולים, לשכב פה ושם אפילו עם הבהמות של הכיתה אבל
כמה שהיא לא צעקה שום דבר לא עזר לה לפרוץ החוצה מהסתמיות
המעיקה.
זה קרה לה באחד מדיכאונות גיל ההתבגרות. במשך שלושה חודשים
כשהיא קצת הזניחה את עצמה היא לא ממש טרחה להסתפר. כשהיא יצאה
מהדיכאון היא גילתה פתאום שאנשים, ובעיקר ילדים, נמשכים לשיער
שלה. היא חיכתה בסבלנות ונתנה לו לגדול עוד קצת. כן, זה עבד,
זה עשה את זה. ילדים וילדות ואפילו זקנים לפעמים, כולם רצו
לגעת ולמשוך את השיער הג'ינג'י הארוך והחלק שצמח לה לפתע. במשך
אביב שלם היא פשוט פרחה. היא שמחה על כל רגע של תשומת לב
שהעניקו כולם למחלפותיה הארוכות. לקראת הקיץ היא גילתה שהיא
בעצם רוצה יותר מזה. מה שהיא רצתה באמת זה ליטוף רך על הראש,
ליטוף של אהבה.
ביום קיץ לוהט, בתחילת החופש הגדול היא ישבה משועממת בצלו של
עץ עבות. היא חלמה בהקיץ והקשיבה באדישות עצלה לקטעי שיחות של
עוברים ושבים. כמו מתוך חלום רע היא שמעה פתאום משהו שהקפיץ
אותה, קול שגרם לה להתמקד בבת אחת על שני בנים שחלפו לא רחוק.
היא שמעה אותם מריצים דחקות על השיער שלה. אחרי ההלם הראשוני
היא הבינה בכאב שהם אהבו לגעת בשערה הרך אבל הם בפירוש לא אהבו
אותה.
רותחת מכעס, נסערת ומבולבלת היא הסתובבה בכל הכפר. היא פיזרה
את שערה ונופפה בראשה מצד לצד עד שכל הילדים חגו סביבה
במעגלים, ואז היא פתחה בריצה מהירה לשפת הים. כולם קפצו פנימה
בקריאות גיל שובבות כדי לתפוס את שערה האדמוני שנפרש על פני
המים. אבל היא הייתה זריזה מהם. היא שחתה ימינה ושמאלה, צללה
קדימה ואחורה עד שבלי להרגיש כולם נסחפו הרחק מהחוף.
אחרי שגלי הים קיבלו את שלהם, פוסידון קרא לה לשיחה נוקבת.
"הגזמת הפעם, לא היית צריכה להיסחף", הוא גער בה.
"אבל הם הציקו לי עד מוות", יבבה מדונה בדמעות.
"את צריכה ללמוד לשלוט ברגשות שלך", פוסידון עצר אותה בהינף
צדפה.
"הרגשות שלך צריכים להיות נר לרגליך, לא אש ששורפת את כל היער.
תפקידם של הרגשות זה להיות לך כלב הנחיה בשבילי החיים. אבל
תדעי לך מדונה, שכלב הנחייה טוב הוא קודם כל כלב מאולף"
מדונה המשיכה לבכות ללא קול.
"אז מה יהיה עכשיו?" היא שאלה בלחישה, דמעותיה ממליחות את
מעמקי הים.
"אני אהפוך אותך עכשיו מבפנים החוצה", אמר פוסידון בנוקשות.
דבר ראשון אשנה אצלך רק אות אחת בשם, "לא תקראי יותר מדונה,
מהיום תקראי מדוזה. שערך יצמח עכשיו הפוך לכיוון המעמקים. ואל
תדאגי, אני אוודא שאף אחד לא ירצה ללטף אותו. כל מי שיגע בו
פעם אחת ייצרב קשות ולא יתקרב אליך יותר".
"אבל למה?" שאלה מדוזה. "האם אתה שולט בכעס שלך? למה אתה נותן
לי עונש כה אכזר?"
"זה לא עונש, זה שיעור" אמר לה פוסידון בטון יבש. "כי כשתקבלי
את עצמך בצורתך החדשה תראי שבעצם לא השתנה כלום. כמה שלא אהפוך
אותך תישאר בעצם פנימיותך בדיוק אותו דבר. כל מה שאת עדיין
מצפה לו זה ליטוף עדין בראש, ליטוף של אהבה"
"וזה בכלל יהיה אפשרי?" שאלה מדוזה בדמעות של ייאוש.
"בוודאי," אמר פוסידון, "הנס יקרה". לרגע היה נדמה למדוזה
שהפעם היא רואה אותו מחייך קצת דרך זקן האצות הסמיך שלו.
"כשתרפי לגמרי מהכעס, תסחפי לחוף על גבי הגלים ואז כמו מתוך
חלום יופיע כמו מאי שם ילד קטן שיעביר יד הססנית על ראשך
המחוספס", הוא לעולם לא ידע למה הוא עושה את זה, אבל את תביני
בלבך, בפעימתו האחרונה מתחת לשמש הקופחת, תדעי שקיבלת ליטוף
ללא בקשה או תמורה, ליטוף פשוט, ליטוף של אהבה.