לאביעד


סיפור שהיה כך היה על ההיא, אני ואתה:

היא - בקיני כתום מהלך, כנראה ששוויצרי,
כנראה שלא מעוניינת. מחייכת לעצמה דרכי ואני -
מרגיש נחות, לא משתווה. עוטה התאהבות על זקפתי
כדי לעשות אינטראקציה בטוחה.
אתה - משוטט בין דלתות הספונטאניות, קצר רואי
ומחשבה. לא זאב בעור כבש, כי אם חובב רגעים מושבע.
מתפרץ לדלת פתוחה,
אך אני - נקמת אגו קטן לא ברא השטן
(והלא היינו שזופים בגיהנום הפלסטיק הנורא).
כך, שמחה היא למרוח קרם הגנה על גבך ואתה -
מייבא לנו בתום את הבשורה: "רבותיי, מצאתי פה דופק לבחורה!"
אתה נמרח ואני נכווה.

היא - יצאה מהתמונה. חושב שיכול ולא צוירה מלכתחילה,
ואני הרי כבר אכול שטנה.
חבר? בגידה!

שתיקה ספוגה בשירת-הים, עמוק באוזניות.
כשאתה בתערוכת הפלסטיק, התנהג כבובה.
דממה.
התשמע?

שדה תעופה, אני פורק מטען ואתה - מחכה למזוודות בסיבוב. מתנפל.

התגוששות!!!
תיאום כוונות... מסלולים חדים...
דריכת זיכרונות... חפצים ניטחים...
דממה.
או אז מחזירים המבקרים הלבנטיניים קצת פרופורציה לתערוכה,
בגרסה הפוסט - מודרניסטית של גבריותם:
הקשבה.
כי בסופו של יום, חברות אמיתית איננה קורסת בפני יצר הפלאסטיק
הממוחזר
ובאישונו של ליל, שנינו חולקים באותה הכמיהה:
אשת איש מי ימצא? פיוטיות אנושית במלוא הדרה.

וההיא?
שתמצוץ, הזונה.




קפריסין, יולי 2005