(פספסתי את הסדנה ה 57)

לוויה כזו, לא נראתה מזמן. דמעות לא שפכו שם, רק מחמאות.
המונים באו, ביניהם אוהדיו, יריביו, אשתו, ילדיו וכמה ידועות
בציבור.
הוא שכב במרכזו של אולם הלוויות על האלונקה של "חברה קדישא"
עטוף בשק קטיפה שחור. בנו הבכור אמר קדיש, הרב סיים את מלמוליו
והגיע תור ההספדים. ראשון המספידים היה ראש העיר:
"קצרה היריעה מלתאר את פועלו של האיש היקר הזה." פתח כצפוי,
"הוא תרם מזמנו ומכספו למטרות הציבור ..."
הציבור אותו גזל במשך עשרים השנים האחרונות... חשבתי לעצמי.
באוזני הפכו המילים לטרטור מונוטוני חסר פשר, מחשבותיי נדדו
לימים אחרים...
פגשתי את דוד באוניברסיטה, חיזרנו שנינו אחרי נורית, הוא זכה.
היה לו קסם אישי, שאני ידעתי שאינו אלא מקסם שווא, אבל נורית
נכבשה בבלוף הזה. מאז נפרדו דרכנו, עד לאחרונה; הוא בא להתייעץ
אתי בענייני לב, לא במובן של אהבה נכזבת - דברים כאלה לא נגעו
לא כלל - אלא חסימה בעורקים הכליליים. נורית התלוותה אליו.
לחצה את ידי זמן ארוך יותר ממה שמחייב הנימוס.
נזהרנו לא להביט זה בזה ומבטה נדד מתחת לצעיף השחור והשקוף
לעברו של גבר צעיר ונאה...
נגמרו ההספדים ותהלוכת הלוויה יצאה לדרכה, נורית והילדים
ראשונים אחריהם האנשים המכובדים, והיו הרבה כאלה, ומיד לאחר
מכן הלכו חבריו, ואני בתוכם.
הורידו אותו לקבר, והיו המון מתנדבים שמיהרו לכסותו. איש לא
בכה, אפילו לא ילדיו. עתה עברו כולם על פני הקבר הטרי לחצו את
ידה של האלמנה, הקרובים העניקו לה נשיקת לחיים סמלית, מבעד
לצעיף המחורר. הגיע תורי... היא הפשילה את הצעיף, כדי שאקלוט
את חיוכה הממזרי, רכנה לידי אוזני ולחשה: "תודה."
ליבי פעם בחוזקה, ריחה המשכר עורר בי עולם שלם של זיכרונות
והורמונים. באי רצון פיניתי את המקום. אחרי, אחרון המנחמים,
היה אותו גבר צעיר ונאה, שחיבק את כתפיה והם צעדו
צמודים-צמודים לעבר היציאה.
חשתי בלבי, אני חייב להיוועץ בקרדיולוג.