היא דווקא הייתה יפה.
זאת אומרת,
לא בהכרח יפה במובן הקונבנציונאלי של המילה, אבל בהחלט יפה מדי
מכדי לשבת לבד בבר שכונתי שכוח אל,פניה כמעט צמודים אל החלון,
שותה משקה אדום בלתי מזוהה ובוהה בחוסר עניין במכוניות
החולפות. השעה הייתה שעת ביניים, מהשעות האלו שבהן מי ישן כבר
ישן מזמן אבל מי שלא ישן עדיין לא יצא מהבית.

הבר לא היה קטן ולא גדול. הוא עוצב בסגנון מיושן מה,שכלל הרבה
עץ ומעט פלסטיק או זכוכית. התאורה הייתה מעומעמת, דבר שנעשה גם
כדי לשוות למקום נופך אפלולי של מסתורין, אך בעיקר מכיוון
שחשבון החשמל של החודש שעבר היה גבוה לטעמם של הבעלים.

בעלים זה שימש גם כברמן ברוב ימות השבוע, והוא ניצב כעת כשבעה
מטרים לימינה של האישה, מעביר מטלית לחה בפעם המי-יודע-כמה על
הדלפק.אדם כרסתן ומשופם הוא זה, וניכר בפרצופו מסביר הפנים שלא
ידע עבודה אחרת מימיו.הוא ירש את הבר מאביו, שירש אותו מסביו,
שירש אותו מאבי-סביו, וכן הלאה וכן הלאה.בדיחה פרטית של המשפחה
גורסת שאחד מאבות אבותיה היה זה שגילה את האלכוהול, כאשר שכח
ענבים במזווה ואלה תססו. כמעט אף אחד מאלו ששמעו בדיחה זו לא
צחק.

כחמישה מטרים מאחורי האישה ישב, לבד בשולחן לארבעה, גבר. שיערו
המכסיף הסגיר את גילו, שהיה כמעט כפול מגיל האישה. הוא שתה
וויסקי יקר למראית עין, ונראה יציב למדי אף שסיים כמחצית
הבקבוק. הוא נהג לבקר בבר זה בסופי השבוע בעיקר, מכיוון שלמרות
שהתבייש קמעה לשהות בדד בחברת צעירים, נהנה להסתכל על בתו של
הברמן, שהחליפה אותו בסופי שבוע.למרות שהבת ירשה כנראה נחמדות
מסוימת מאביה, מעולם לא העז האיש לפנות אליה בדברים, ואפילו לא
שאל לשמה. הוא שמע פעם מישהו פונה אליה ונדמה לו שהיה לשמה
ניחוח איטלקי, אבל הוא לא היה בטוח שכן הוא היה שיכור באותה
עת.

הוא ניגש בצעדים בוטחים לצעירה וניסה לפתח שיחה, מה שנקרא בעגה
המקומית "להתחיל" איתה.
עד עצם היום הזה חלוקות הדעות באשר לפשר המעשה. כמה מהפירושים
הרחיקו לכת עד כדי לייחס לו אמפתיה מספיקה לחוש בבדידותה של
האישה, או את היכולת הסטטיסטית להסיק שהוא היה הגבר היחיד
בבר,מלבד הברמן שנראה לא מעוניין, וכפועל יוצא מכך גדלים
סיכויי הצלחתו.למרות זאת, אוחזים הרוב בסברה שהוא סתם היה
שתוי.

למרות שלפי דעתו, שעליה לא סמך מאז שזיכרונו החל בוגד בו כבר
כחודש ימים, הוא דווקא היה די מעניין - הוא ציטט את פרוסט
ואליוט, השתמש בכמה רפליקות מבדרות, ובאופן כללי היה משעשע
מספיק כדי לשמש לאישה בידור לפחות לכמה דקות- היא דחתה אותו
במחי יד. מה לעשות שהנטייה של בחורות להימשך לגברים שהיו
יכולים להיות סביהן בתרבויות מסיומות מסתיימת בערך עם סוף
התיכון.

היא שמעה אותו צועד-לאט אבל בטוח- בחזרה אל השולחן. הוא התיישב
בקול ענות חלושה. היא הפנתה אליו לרגע את המבט, אולי מפני
שהזכיר לה קרוב-רחוק שפגשה פעם בארוחה משפחתית כשהייתה ילדה,
ושהביא לה סוכריות בטעם מלון, או שמא משום שכבר סר בעיניה חנה
של הציפייה במכוניות החולפות, ומה שראתה גרם לה להפנות שוב את
מבטה ברגע שהתעשתה.

האיש, גבר בוגר ומיושב לכל הדעות, לפחות לכל הדעות ששווה
להקשיב להן, בכה. ולא סתם דמעות קטנות של הלוויה, כאלו שלא
מספיקות אפילו לפגוע ברצפה בטרם הן נספגות בלחי,אלא דמעות
גדולות, מהסוג שהיה גורם לכל אזרח מן היישוב להפנות את מבטו
מעלה באם אחת הייתה נוחתת על ראשו, בחושבו שזוהי טיפת גשם, ואם
לא, אז לפחות רוק או לשלשת יונים. הדמעות השמיעו צליל כה בולט
כאשר הן נחתו בכוס הוויסקי, שאפילו הברמן עזב לרגע את מטליתו
הלחה ותקע באיש מבט משתומם. האישה השתעשעה במחשבות על גודל
האדוות שהדמעות היו יוצרות לו נחתו באגם במקום בכוס וויסקי,
כשלפתע חשה רגש שלא חשה כבר שנים רבות.

מכיוון שעבר זמן רב כל כך מאז שפגשה ברגש זה, והוא גם לא טרח
להתקשר, היא נתקלה בקושי רב להיזכר בשמו.היא הספיקה להריץ
בראשה מונחים כדוגמת רחמים, אשמה, תוגה, ערגה, עצב ועוד כהנה
וכהנה מושגים מאותו השדה הסמנטי, בטרם הכריע אותה הרגש - תמיד
הייתה לה חולשה לכאלה שצצים פתאום ללא כל אזהרה ונותנים לה
פקודות - וגרם לה לגשת בצעדים קלילים לשולחנו של הגבר,שנדמה
שבינתיים מצא עניין מחודש במשקה שלו, כאילו הדמעות שימשו
כמרכיב - קסמים אשר גרם למשקה להיות ערב לחיך מאין כמוהו.

לאחר שביקשה את סליחתו, והוא נענה לה במחוות יד פלגמטית, היא
פצחה בנאום בו היא כנראה מתביישת עד עצם היום הזה, אם היא כלל
זוכרת אותו. הוא כלל משפטים כמו 'זה לא אתה, זאת אני', ונשמע
כמו אחד משירי הפופ המתקתקים האלה, מהסוג ששומעים בגלגל"צ
בסופי שבוע כשנמצאים באוטו ואין כוח לחשוב. הנאום נשמע לה מוכר
מאיפה שהוא. באותם רגעים היא חשבה שזהו אותו נאום שנאמה לחבר
הראשון שלה, עת שנפרדה ממנו עם סיום התיכון, אך האמת היא שהיה
זה נאום טלאים,שהרכיבה -כמעשה הדוקטור פרנקנשטיין - מפראפראזות
על חלקי נאומים מתים שהיא אגרה בתת תודעה לעת צרה ושלפה כעת,
כשלא היה לה זמן להרכיב נאום שיניח את הדעת. על יכולת ההתנסחות
שלה אין ויכוח, לפחות לא בקרב אלה ששווה להקשיב להם.

האיש, שסיים בינתיים את בקבוק הוויסקי שלו, מאן לענות. היא
חיכתה כמה זמן, עיניה בוהקות בספק התנצלות ספק ציפייה, אך הוא
עמד בסירובו. היא פנתה אליו שוב ליתר ביטחון, אך לשווא. האיש
נשאר בשלו. או שתחושת הכוח החדשה הזו, שלא היה רגיל אליה,
העבירה אותו על דעתו וגרמה לו להתכחש לסיכוי היחיד בחייו להפיג
את גלמודותו, זולת רומן נעורים קצר ולא משמעותי שהוא עצמו
הספיק לשכוח, או שהוא פשוט היה ממש שיכור. הוא לא הזיז שריר
משרירי לחייו, לא הניד עפעף מעפעפיו, ואם הרים אחת מגבותיו,
הייתה זו אך ורק תוצאה של עיוות לא-רצוני, זכר לימיו כצעיר
המשתתף בתגרות ברים חדשות לבקרים.

האישה, שהתמדה במערכות יחסים אף פעם לא הייתה הצד החזק שלה -
אם כן כנראה שלא הייתה נוכחת כלל במקום - פסעה בחזרה למקום
מושבה. הפעם היא לא עשתה דרכה בצעדים קלילים כמקודם, אלא
בצעדים איטיים אך בוטחים,שלא ניתן לתארם אלא כזהים לאלו שצעד
האיש מקודם. היא התיישבה לאט במקומה. ישיבתה ואופן התנהלותה
היו כה דומים לאלו של האיש, עד אשר אדם תמים אשר היה רואה את
הצלליות שלהם, והיה מתעלם לרגע מההבדלים המובנים מאליהם בין
גברים ונשים, לא היה מבחין ביניהם מכל וכל.

הברמן, שהחליט סוף-סוף שהדלפק נקי דיו כדי שישוב וינקהו אך מחר
בבוקר, מלמל משהו על כך שגם הוא צריך לישון, שהוא גמר אומר
לשוב לביתו כבר לפני שעה, ובכלל אילו מן אנשים מוזרים אלה,
שיושבים לבד בבר בשעה כה מאוחרת, כשלפניהם מונחת, מחכה בשקיקה
להיקטף, הזדמנות מצוינת לפתח קשר עמוק ומספק, או לפחות להעביר
ביתר קלות את הערב ע"י שיחה קולחת. לבסוף הוא הרים את קולו
ולאחר התנצלות קלה, גם אם ללא כוונה אמיתית, ביקש מהשניים
לעזוב את המקום. עיניהם הספיקו להיפגש לרגע קצר אחד עת יצאו
בחופזה מהבר.

שנים רבות לאחר כך, כשיעמדו השניים מול מותם הקרב, ייזכרו
באותו ערב רחוק שלקח אותם הגורל לראות האחד את השנייה.