ישבתי היום והבטתי בעצים
ראיתי איך הם רוקדים עם הרוח ולכל עץ היה ריקוד משלו
חלק היססו והריקוד שלהם היה עדין ,כמעט לא מורגש.
חלק נתנו לרוח לעשות בהם כל מה שתחפוץ
חלק עמדו ורק ענף או שניים זזו מצד לצד עלו וירדו בשקט, ברוך,
באינסופיות.
הבטתי על האדמה, הרגשתי אותה וכמעט יכולתי לשמוע אותה פועמת,
פועמת מתחת לרגלי, נותנת יציבות, מחזיקה אותי שלא אפול.
יש בה חוכמה באדמה, יש בה דאגה, היא מחזיקה את כולנו שומרת שלא
נלך לאיבוד.
הקשבתי לה והיא הייתה איתי... והיא הקשיבה לי.
הבטתי אל צמרות העצים ויכולתי לראות את החיבור העדין והדק הזה
שבו נגמר העץ ומתחילים השמיים
והילה דקה ושקופה שסובבת את העץ.
הסתכלתי לשמיים וראיתי את החופש, ראיתי את האינסופיות
כמעט הלכתי לאיבוד כי ידעתי שאין סוף לשמיים שלא משנה כמה
אסתכל
הם כל כך עמוקים ורכים וגורמים לי להרגיש כאילו אני כמעט
מרחפת.
והצל שימש לי מכסה מפני השמש שהייתה רק לתאורה כדי שאוכל לראות
את כל היופי הזה.
אני מתחילה להרגיש את זה.
זה מתחיל בבטן בדיוק מעל הפופיק
איפה שכל ההדחקות נמצאות
זה עולה למעלה לכיוון הלב
מן התפשטות של חום נעימה שכזאת
מהלב זה עולה לגרון וכמעט פורץ החוצה דרך העיניים
אני מרגישה את זה גם בידיים מן זרימה כזאת דקה של אנרגיה
אני נושמת עמוק ועם כל נשימה מגיע השחרור
מגיעה הרגיעה.
מהעיניים רוצות לצאת דמעות
דמעות של התרגשות
כמו שמרגישים בתחילתה של התאהבות.
אני עוצמת עיניים ומוצאת את המרכז הפנימי שלי
הוא מכיל עצב.
טונות של עצב
הוא מכיל אהבה
אהבה להכל
אהבה לעצמי.
אני אוכלת אפרסק והוא מתוק ועסיסי ורטוב
הוא נוזל ומרטיב לי את השפתיים
אני נוגעת בגרעין והשיניים לי נוגעות בו גם
הגרעין פועם
כמעט חי.
אני בולעת את הרוק.
הלב שלי פועם
ההגנות מתחילות לנשור.