"בסופו של דבר", מלמלתי לעצמי בשעה שהסתכלתי על רשימת המחוברים
באי סי קיו, "כולנו חסרי חיים..."
כן, בעיצומו של החופש, סוף יולי, זה לא היה נדיר לתפוס אותי
ממלמלת כל מיני הארות לגבי החיים.
אמנם החופש הספציפי הזה החל להסתמן כאחד החופשים היותר עמוסים,
אבל בכל זאת, השעות הקטנות של הלילה היוו מאגר זמן עצום שבלי
כל ספק, אין מספיק מה לעשות כדי לנצל את כולו.
ברור, יש חברים, לחלק יש גם חבר או חברה, אבל גם זה בשלב מסוים
לא מעסיק יותר מדי.
ואז מגיע הרגע שבו כולנו אומרים תודה רבה על זה שאנחנו דור
הטלוויזיה או יותר חשוב - דור האינטרנט.
סגרתי את האי סי קיו.
תוך כדי שיטוטים הזויים למדי בנבכי האינטרנט גיליתי משהו
מעניין למדי:
"מחפשים אדם בעל חוש ביקורת מפותח, ציניות בלי גבולות ושלא
מתבייש להגיד את כל מה שיש לו להגיד."
"בדיוק בשבילי!" אמרתי לעצמי במה שהיה טיפה יותר ממלמול
והקלקתי על ההודעה בהתלהבות.
"אם אתה בעל כל התכונות שציינו בקישור אתה בטח תשמח לדעת שנפתח
אתר שמכיל כתבות שזקוקות נואשות למבקר!"
אוי, זה נשמע פשוט מצוין! גם נחמד וגם מבטיח עבודה נוחה
וטובה...
כמובן שהייתי צריכה להוכיח את עצמי כדי להתקבל לעבודה -
מי שרצה להתקבל היה צריך לבחור אחת מן הכתבות שהיו בקישור
ולהעביר עליה ביקורת באופן הכי טוב שהוא יכול.
אני בחרתי להעביר ביקורת על כתבה ששמה היה: "גינה לי ירוקה".
נגיד את זה ככה... רק על הכותרת מילאתי חצי עמוד של ביקורת
קשה, כאילו, באמת, גינה לי ירוקה??? איזה מין קהל יעד הם
מחפשים? בתי אבות? כי אם כן אז אין ספק שהם הצליחו...
הכתבה סיפרה על תחרות הגינה היפה בעולם, דבר שהיה יכול להיות
נחמד עם טיפה תמונות וכמובן פרופורציות. נראה כאילו שמי שכתב
את הכתבה היה אחד מהמתחרים (הדי פסיכים, יש לציין. למשל, אחד
המתחרים עמד בגינה בתור דחליל כדי שיהיה יותר אותנטי). הוא
פשוט לא הפסיק לציין איזה עוול נעשה לגברת גולבנטום ושהגיעה לה
הרבה יותר ממקום 24...
כשסיימתי לשפוך את כל הביקורת, והייתה ביקורת, שלחתי לאי מייל
וכל מה שנשאר לי היה לחכות לתשובה.
בינתיים החופש המשיך, אני עסקתי בשלי, טיפה מזה, הרבה מזה,
כרגיל, nothing special.
אבל הארות גאוניות לגבי החיים עדיין זרמו אליי. למשל, יום אחד
החלטתי שהירידה במדרגות בבית זה אחד הדברים הכי מיותרים
שפגשתי. אז פשוט ישבתי כמעט חצי יום על שרטוטים ותוכניות על
איך קפיצה מלמעלה למטה לא תזיק לשום עצם בגופי היקר או בחפץ
בבית היקר של אימי. כשחושבים על זה השעות האלו היו השעות
היחידות בחיי שהתחרטתי בלב מלא על זה שלא למדתי פיזיקה
מימיי...
באמצע אוגוסט הגיעה התשובה מאותו אתר, לא התקבלתי, אפילו נאמר
לי (די בחריפות) שדווקא הכתבה שבחרתי היא אחת הכתבות הטובות
ששמו במאגר ומטרתה הייתה לבדוק למי יש חוש ציני טוב ומי סתם
רשע, ואני, כנראה, סתם רשעית.
"אם אחרי שהם קראו את הביקורת שלי הם עדיין חושבים שזאת אחת
הכתבות הטובות", סיננתי לעצמי, "כן, הם בהחלט זקוקים נואשות
למבקרים".
עם טיפה אכזבה והרבה אדישות סגרתי את האי מייל. אין ברירה,
צריך למצוא עבודה שבאמת כוללת את המושג "לעבוד".
קייטרינג here I come!!!
סוף אוגוסט, עוד שנייה וחצי חוזרים ללימודים, באמת שאין לי
מושג אם זה טוב או רע, אמנם יהיה יותר מנחמד לפגוש שוב את כולם
(אפילו את אלה שהדבר היחיד שהם מעוררים אצלך זה רצון לבעוט
במשהו - בדרך כלל בהם), אבל אחרי שנחליף חוויות מהחופש ונחזור
לשגרה (בערך לקראת ספטמבר) הם יגלו את מה שאני כבר באמצע יולי
גיליתי - בסופו של דבר, כולנו חסרי חיים... |