19/07/2005 02:17

"מי אתה?" שאלתי.
"אני דור..." החלתי משיב. "לא! לא מה שמך, אלא מי אתה?" הפסקתי
עצמי באמצע.
"אני מהנדס..." ניסיתי. "לא! לא במה אתה מתעסק, אלא מי אתה?"
שוב קטעתי את דברי... יש לי הרגשה שאני הולך ממש לעצבן אותי.
"אני אדם..." ניסיתי בשלישית. "לא! לא! לא! לא! לא! לא מעניין
מה אתה! שאלתי מי אתה?"
"אני... אני... אני..." גמגמתי, "אני מכלול."
"מכלול?!"
"כן, מכלול."
"הסבר!" צוותיני.
"אני מכלול הדברים", התחלתי מסביר, "אני הוא שמי, עיסוקי,
מהותי".
"ולו את עבודתך הייתי לוקח?! ואת שמך מזכרונך מוחק... ומה הטעם
בלהיות אדם אם בני מינך הם היחידים ביקום?"
נפעמתי...
"מי היית אז? האחד מיני רבים? איך היית מתאר עצמך אז כדי
להבדילך מהם?"
"איני יודע?"
"והם?"
"הם?"
"כן, איך הם היו מגדירים אותך?"
"כנראה שהיו קוראים לי: ההוא."
"ואיך היו קוראים לאחר?"
"אחר..." התחכמתי.
"אז הייתם נותנים שמות מחדש?! ההוא, האחר, זה ששם..?!"
"קרוב לוודאי."
"ואיך הייתם מבדילים ביניכם? בהנחה, כלומר, שלא הייתם קבועים
במקומכם?"
"כנראה שלפי ההתנהגות."
"ו..."
"והתנועה."
"ואיך היית אתה מגדיר מי אתה?"
"אני הייתי אני, הנע כך וכך..."
"תמשיך..."
"המגיב כך וכך לכך וכך..."
"ו..."
"אני הייתי איך שאני מדבר, מריח, מרגיש... צוחק ובוכה, נוגע,
אוהב, שונא וכואב... הייתי עקשנותי ופשרנותי, עברי ועתידי,
חבריי ואויביי, ביתי ופינתי."
"התוכל לסכם את מי שאתה לכדי מילה אחת פשוטה?"
"אני... אני... בחירותיי."