[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר צביק
/
היי אלוהים

בס"דר

שבת ל' אב תשנ"ח

היי אלוהים, מה שלומך? אני די בסדר, נראה לי בכל אופן. תראה זה
כבר זמן מה שאני צריך לדבר איתך ולא היתה לי את ההזדמנות. אתה
יודע איך זה בשיגרה הארוכה, כשעסוקים עסוקים. ואתה בטח יודע
למה אני מתכוון, זאת אומרת, אתה בטח עסוק, אחרת היית רואה את
זה כבר מזמן. אין דרך קלה לומר את זה אז אני פשוט יאמר את זה:
תראה, זו לא אתה, זה אני.
פשוט. לא הייתי כן איתך מההתחלה.
אבל נוכל להישאר ידידים!?
נכון?

. אני מצטער שאני מחייך, אבל אני רציני מאוד, אני פשוט קצת
נבוך. לא מתאים לי להיות כזה. תראה, זה לא שזה בא פתאום עכשיו.
זה כבר המון זמן שזה בתוך תוכי, בהתחלה זה היה כמו טעם מר בפה
ועם הזמן זה התפשט, הפך לכאב בטן נוראי ועכשיו זה בכל כולי כמו
קדחת סופנית שמעבירה צמרמורת מלווה בזיעה קרה..

.הכל התחיל בהתחלה, כמו שאצלך זה בראשית, אצלי זה "ההתחלה".
בהתחלה זה היה שונה. אמרתי לעצמי "אשתנה כשהתפנה" אבל לא
הצלחתי למצוא לי את הזמן להתפנות. אבל זהו. היום גמלתי בליבי
כי יהיה זה היום האחרון. מהיום אשתנה. אני מקווה. אפילו חרטתי
על השולחן בכיתה "אל תאמר אשתנה כשהתפנה, שמא לא תתפנה".

.פשוט נמאס לי, נמאס לי מהתחלואה היום יומית, מהצביעות של
כולם, מהוולגריות ובמיוחד מעצמי. נמאס לי לחייך כל היום ולומר
"הכל בסדר, אני פשוט מרגיש מצויין", רציתי לברוח, לרוץ ללכת
מהכל, ליצור עולם חדש משלי, עולם שבו אהיה האדון  רק אני
והשקט.

.ואז כשחשבתי לעצמי שזהו זה, אני פשוט לא שייך לכאן, אלא למקום
אחר, והבית כה רחוק, בארץ לא נודעת. ראיתי אותה. או! אלוהים,
היא כל כך יפה, כל כך מושלמת כל כך אלוהית! אבל כמוך, היא קצת
רחוקה, אולי הייתה לידי, ואחזה בי בחוזקה, שידיה נצמדים לדש
חולצתי והלמות ליבה מתדפקות ללא הרף, אבל היא לא באמת היתה פה,
ואולי בכלל היא לא אמיתית.

אלוהים, אני באמת לא יודע מה לעשות, ובגלל זה אני פה, זאת
אומרת עשיתי כבר הכל.  נפרדתי מכולם, ואמרתי שלום לכל מי שאני
אוהב. חוץ ממישהי אחת, כמובן. לקחתי בקבוק יין ו3 תפוזים
ועליתי לכאן. פשוט שמלמטה הירח נראה קצת עצוב ורציתי לראות
אותו מקרוב יותר. אבל שברתי את המשקפיים בדרך, אז זה לא משנה,
הוא עדיין מטושטש. כנראה שלא הייתי צריך לראות אותו מלכתחילה.
אבל הוא היחיד שעצוב וכולם יכולים להביט בו ואין לו לאן לברוח
או מסכה לעטות על פניו הזקנים.

.מתחיל להיות פה קר, ואני עדיין יושב פה, כותב לך, תוהה לעצמי,
אלוהים, בבקשה, תבטיח לא לכעוס.

חוץ מזה המון מזה קרה גם בגללך. כל החיים הדפוקים האלה, החרא
הזה שאני אוכל כל יום. וגם היא. למה לעזאזל לא יכולת לגרום לה
לאהוב גם אותי?! למה רק אותו. הוא כל כך טיפש, פשוט אבק
לרגליה, ואני. אני הייתי סוגד לה. אז אתה לא יכול להאשים רק
אותי, אם היית רוצה, היית עושה משהו. ובכלל, אני לא חושב
שמישהו בכלל יתגעגע אליי. הם כבר הפסיקו להתקשר אלי, כולם.
היית חושב שיתנו לי קצת תשומת לב, אבל לא, "אם הוא מפסיק
להתקשר אלינו, אז למה שאנחנו נתקשר אליו" חבורת נקרופילים,
האמת זה לא כל כך משנה לי, מה שאני רציתי בסופו של דבר, היה
אותה וזהו. ולי אין את זה, נקודה!

אני בטוח ששכחתי משהו, אבל זה כבר לא משנה, עוד מעט ננהל שיחה
ב 4 עיניים במילא.

וואו! זה נראה גבוה מכאן. האמת לא איכפת לי מ.. אתה יודע מה,
אבל אני פוחד מהכאב. אם היתה רק דרך אחרת.. אבל אין.
ברשותך, אלוהים, אני אוסיף פה שורה קטנה, כזו שלא קשורה, אולי,
במקרה, אם היא תראה את זה, אז שתדע

 אז אם את רואה את זה, רק רציתי לומר ש.אני אוהב אותך,
לעזאזל! והלוואי ולא הייתי, אני מצטער שאת לא .







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חקלאיים הם כמו
ויברטורים.

לא, בעצם לא,
טעות שלי.




אביה האיום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/99 22:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה