רכבת של זכרונות

דמותך נעלמת, מיטשטשת בדמיוני,
דוהה עם שכבות הזמן,
פנייך אשר היו לנגד עיניי
יום ולילה,
התרחקו מעט, צמצמו מגודלם,
מפנות מקום
לפנים חדשות, צבעים חדשים,
חסרי עניין... בינתיים,
עד שזיכרונך יתרחק עוד,
מדי פעם הוא {הזיכרון} מתקרב
כדהירת קטר חסר בלמים
שפרץ היישר אל תוך חללייך,
אשר נותרו ריקים, ענקיים בנפשי,
דורסני ומכאיב בהזכירו את מרחקך
את חייך החדשים אשר התחלת
בלעדיי...
והוא עובר {הקטר}
אני אוסף את השברים,
מתקן את הנזק, מיישר את המסילה
אשר מובילה את זיכרונך
הרחק מפנימיותי, מתחנתי
הנטושה...