באותו ערב, סוג של רחוב. מהלך לי בתמימות ובחוסר מעש, מביט לי
בנוף בית ספרי הישן וההרוס הנרקב לאיטו מהאוויר המזוהם באזור,
מטה מבטי אל המכולת השכונתית, אך יש דבר שגורם לי להתמקד עליו
ביתר רצון - מבעד לסימטאות הרחוב מהלכת לה בזוהר וברק עלמת חן,
דתיה.
גופה המעוצב מראה על נטייתה לאוכל חלבי, ואדע שהיא דתיה, אך
בלבה אהבה כמו כל אדם, אהבה פרווה. ואדע שגם היא מחפשת, ועיניה
נוטות לסרוק את הרחוב אחר אותו בחור שישלח בה חיבתו ביום מן
הימים.
היא לא ידעה אדם, משפחתה מבית טוב ודתי, לא רצתה לברוח מפחדה
לאהבה, פחד חילוני שכזה, אך ידעה היא שהיא יפה, וגופה יפה,
ואמנם אינה הנרקיס בביצה, ולא החמניה הבודדה שנשארה בשדה לאחר
קציר האביב. ממוחי, דרך קרביי ולבי, הרגשתי את תמימותה, את
הייחוד בה, את אהבתי אליה.
ושדיה ממלאים את לבי באושר בלתי מוסבר.
הם מזכירים לי את השוק בטריפולי בילדותי, כשהלכתי לקניות עם
סבי. אוי, הניחוחות, התבלינים, כמו ייחודיות הפסלים הענקיים
באיי שלמה, כך היתה ייחודית בסטת הפירות באמצע השוק בטריפולי.
מימין לטריפולי, אותו המדבר, הוא לא חשק בגידול פירות יפים
למראה, נעימים למגע, כמעט מושלמים בפני הבורא. אך מדענים
צרפתיים אשר הביאו עמם את הקדמה בצורת סוכות מסוגרות, חממות
קראו להם, הביאו עלינו את פירות האהבה, המתיקות, הצורה. שדיה
של אותה בחורת יפה מראה ברחוב גרמו לי להזכר, להתאהב מחדש
במתיקות הפרי שקיבלתי מתנה מחליד אבו מרזוק, המוכר.
שפתיה כאילו לחשו אליי, עיניה זהרו מעל, המסר היה ברור, אהוב
אותי, אך לא אדע, ארצה ללטף את לחייה ברכות ואט אט להרגיש את
שפתיה על שפתיי, והיא רועדת לה קלות, כי תדע שזוהי הפעם
הראשונה, הרגשת ייחודיות מזככת כמעט כמו חשיפת חלות השבת
הטריות בבית אבא, ואני סך הכל, נזכר בפירות השוק בטריפולי.
אוי, ריחות התבלינים, אבוי לי לתמימותה - ואפילו פירות השוק
ששמעו אודות הדבר נסוגו להם לאחור.