מונולוג דרמטי על נערה שמספרת על מערכת היחסים שלה עם אביה.


(נערה לבושה באופן נורמלי ורגיל לחלוטין מתחילה לספר את
סיפורה.)
אבא.
מילה פשוטה, שלוש אותיות, שתי הברות. המילה הראשונה שכל תינוק
לומד להגיד. בשביל כל אחד זה שם שמשתמשים בו יום יום, אבל
בשבילי היא מסמלת הרבה יותר מסתם שם.
אבא,
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה, זועקת לתשומת לב ממך.
מדברת, מבקשת, מתחננת, בוכה שרק תסתכל עלי.
אתה זוכר איך הייתי מתחננת? כמו פוסטמה הייתי חוזרת ומבקשת ממך
את תשומת הלב הזו שלך.
אבל לך לא היה אכפת, חשבת שעשיתי הצגות, נכון?! חשבת שהבכי שלי
היה סתם דמעות ללא משמעות... אז רק שתדע הכל היה אמיתי.
אם רק היית יודע, אם רק היית יודע כמה שגרמת לי לבכות!
או שאולי אתה יודע.
אתה פשוט לא היית שווה את זה! אבל אני, בתמימותי, חשבתי שבגלל
שאתה אבא שלי ובזכותך אני קיימת בעולם הזה יהיה לך, אולי, אכפת
ושאולי תנסה קצת להבין אותי. טעיתי.
למה לא הראית שאהבת אותי? למה לא נתת לי הזדמנות לאהוב אותך
בחזרה? למה?
מה כבר ביקשתי? שתהיה לי לאבא? זו בקשה כזאת גדולה?!
כל כך היה לך קשה להשקיע בי איזה כמה דקות מחורבנות ביום???
כנראה שכן, מסתבר שהיו לך דברים יותר חשובים, כמו לבנות משפחה
נוספת מהצד, להיות מול המחשב, כל דבר רק לא להשקיע בי!
להשקיע במשפחה שלך! במשפחה שאתה בנית! אתה בעצמך!
הייתי כל כך תמימה, כל כך תמימה לעזאזל! ילדה קטנה, שלא מבינה,
מה היא עשתה כל כך רע?!
אבל האמת הקשה היא שאני לא האשמה בסיפור הזה, גם לא אמא, גם לא
הבת השניה שלך! האשם היחידי בסיפור הזה... הוא פשוט אתה!
איך? איך אתה יכול בכזאת קלות לפרק ככה משפחה? לראות את הכל
מתפורר לך בין הידיים, ולהישאר אדיש?
ואולי, אולי יום אחד כשתהיה כבר זקן ובודד תזכר שפעם הייתה לך
בת, ותבין את הטעות שעשית, את הטעות של החיים שלך!
אבל אל תטרח להתקשר, או לשלוח מכתב, כי אז יהיה כבר יותר מדי
מאוחר, כי אני זאת שלא תקדיש לך את תשומת הלב הזאת שכל כך
הייתה חסרה לי! והפעם, אני זאת שתתן לך להרגיש את תחושת
המושפלות, אותה תחושה שהשאירה ותשאיר צלקת בתוכי לתמיד!
רק בקשה אחרונה, אבא, ה' בירך אותך בשתי בנות. אחת איבדת,
תיזהר לפני שתאבד גם את השניה, ואל תשכח שזה הכל תלוי בך.
ולסיום אבא, רק רציתי לומר לך מילה אחת, והיא תודה.
תודה שגרמת לי לאבד את תמימותי בגיל כל כך צעיר.