"שוב נכשל בבוחן. זה היה צפוי. מדע. כתה ח' מדעית. בית ספר
עירוני ב. היחידה שנכשלה. מאוד צפוי! למה אני פה בכלל... אולי
פעם הייתי "חכמה". זה כבר לא זה. למה שלא יעבירו אותי. למה שלא
יעיפו בכלל. לא שאני שווה תטרחה. יועצות, מורות יאדה יאדה...
הם לא יודעים מה אני צריכה. גם אני לא. אבל הם גם לא יודעים מה
אני רוצה, אני רוצה למות. כי אין לי בשביל מה לחיות. אף אחד לא
רוצה אותי כאן, ובמיוחד לא אני."
נמרוד, כן נמרוד זאת בת, היתה ילדה בת כמעט 15. אמצע כתה ח'.
זאת אמורה להיות תחיל החיים בשבילה, זאת היתה תחילת המוות.
הנפש שלה גססה לאט בגוף מקוקע ומחורר במחטים וסיכות ביטחון
למיניהן. מוות היתה הסיבה העיקרית לחייה. החדר שלה היה צבוע
שחור, דבר שמאוד הקטין ודיכא אותו. על התקרה והקירות היו בנוזל
זוהר בחושך מקושקשים ציורים וסמלים של כת השטן. זה החדר בו היא
בילטה את רוב זמנה, נהנת שם. זה החדר בו הנשמה הגוססת שלה היתה
מתה מחדש כל פעם. בלילה היא היתה חולמת על המוות, על איך שהיא
הורגת את עצמה, הולכת לגהנום, פוגשת את השטן, זה היה חלומה,
חלום שהתגשם!
אותו חלום שהיא חלמה כל לילה גרם לה להתעורר עם חיוך על שפתיה.
זה היה 6 בבוקר. היא קמה מהמיטה. בחוץ כבר היה אור אבל החדר
שלה תמיד חשוך. נמרוד עברה ליד החדר של אבא שלה, הוריה היו
גרושים והיא לא ראתה את אמא שלה מספיק זמן בשביל לשכוח איך היא
נראת. היא ראתה את החדר של התינוק. התינוק לא היה גר איתם.
לפני שנה אחת החברות של אבא שלה לקחה אותו כי היא טפסה אותו
בוגד בה.
זה לא הזיז לנמרוד במיוחד. היא אף אפעם לא התעיניינה בחיים  של
אף אחד. היא רק התעניינה במוות של עצמה. היא היגיע למטבח. כל
הכלים היו מלוכלכים. כולל הסכינים. אתמול חברים שלא בא שלה באו
אליו. הם שתתו והשתכרו... אחד מהם ניסה לאנוס אותה, היא שברה
לו את האף. "סעמק השיכר הזקן שוב לא שתף כלים. איך אני אמורה
למות פה..." נמרוד כאילו דיברה אל עצמה. בינתיים היא שלפה
סכין אחת והתיזה עליה מים, היא חזרה עם הסכין לחדרה.
נמרוד הדליקה נר וקטורת. פשטה את הגדים והביטה על עצמה במראה,
גוףיפה, מקוקע באזור הכתפיים, הבטן, החזה ובמורד הרגלייים.
סיכות ביטחון שהיו תקועות בגופה נראו כ"כ נוצצות, מבריקות, לא
אמיתיות. שיערה היה ארוך, שחור, נוגד את צבע עורה הבהיר, שהיה
לבן-כחול. שיערה גלש על כתפיה, במורד שדיה, סביבירכיה, כמעט עד
הברכיים. היא מעולם לא גזרה את שיערה. חלק. תמיד היה אסוף ב2
צמות פרועות.
היא לקחה את הסכין. הסכין המבריקה, שנצצה אפילו יותר מהסיכות.
עיניה זהרו לאור הסכין. היא החלה מלטפת עצמה עם להב הסכין.
לעתים דוקרת עצמה עם הקה. הסכין היתה גדולה. כ-35-40 ס"מ, גם
רחבה כ-7 ס"מ.  מתחדדת בקצה. איפות דם קטנות החלו לטפטף
מגופה... היא החלה לשרוט עצמה, הטיפות הפכו לזרמים קטנים, פסים
אדומים החלו להיווצר, רגליה היחפות עמדו בתוך שלולית דם.
היא ניגשה לסגור את הדלת. לפתוח את החלון. אוויר של שעה 6 וחצי
בבוקר של עשרות מטרים מעל האדמה נכנס במש רוח קל לחדר. זה
העביר צמרמורת בגופה המדמם של נימרוד. היא הדליקה עוד קטורת
ומספר נרות, כיסתה את החלון בבד שחור. הבד חסם את האור אבל
הרוח עדיין חדרה לחדר. חלומה הולך להתגשם! המחשבה התרוצצה
במוחה, לא היה בה שמץ של חרדה. היא חיה בשביל למות.
נמרוד חזרה לשלולית הדם על הריצפה, הדם כבר היה מפוזר בכל החדר
השחור והיא אהבה את זה, ריצוף השיש השחור על הרצפה נראה כ"כ
תואם לדם... היא הרימה את הסכין ודקרה את עצמה, קצת יותר מדי
חזק מה שרצתה, בבטן. למרות הכאב היא נהנתה. כל טיפת דם שיצאה
מגופה קירבה אותה אותה למוות. לגהנום. שטן.
מאחת המגירות היא הוציאה סיכות ביטחון. אותן סיכות ביטחון שהיו
תקועות בכל גופה, רגליה, ידיה, אוזניה, הטבור וגבותיה. היא
החלה לדקור עצמה ולהכניס את הסיכות במהירות. ידיה דיממו. כל
גופה היה אדום, חלק מדם וחלק מכאב. ברגעים אלה היא כבר לא
הרגישה את הכאב... רק ראתה אותו.
היא נכנסה לאקסטזה נהנת מכל רגע, נושמת את האויר ה"מועשר"
בקטורת, דוקרת עצמה עוד ועוד. עוד חתך, עוד דם על הרצפה...
בשבלב כלשהו היא הגיעה לאפיסת כוחות ונפלה על הרצפה הרטובה
מדם... היא סגרה את עיניה מרגישה תכאב. היא כבר לא נהנת ממנו.
אחרי מספר דקות היא נרדמה. היא לא התעוררה יותר.


ספטמבר 2001