אני זוכר שזה היה בקיץ. בחופש הגדול. היה חם. מה זה חם? לוהט.
כל הילדים בשכונה ואני הלכנו לשחק כדורגל במגרש שליד השדה.
למרות שיש בו רק שער אחד, אנחנו משחקים שם כל הזמן.
במקום השער השני אנחנו מניחים שתי אבנים מורחקות אחת מהשנייה,
והקבוצה של שלומי תמיד לוקחת אותו, ופעם כשהייתי איתו בקבוצה
ראיתי שהוא מרמה ומקרב את האבנים כדי שהשער יהיה יותר קטן.
אבל לא אמרתי כלום, כי אם הייתי אומר הוא היה מרביץ לי, וגם
ככה אף אחד לא היה מאמין לי, כי שלומי הוא כמו המנהיג כי הוא
הכי מקובל (אבל רק כי כולם מפחדים ממנו) ואני משחק רק כי אני
בן-דוד שלו.

אז היה חם. השדה שליד המגרש היה מלא בקוצים גבוהים, יבשים
וחומים, כמעט בגובה של אבא שלי.

שיחקנו משהו כמו רבע שעה, מזיעים כמו מטורפים.
הקבוצה של שלומי הובילה עלינו במלא נקודות, גם בגלל הקטע עם
השער וגם כי נדפקתי עם כל החננות בקבוצה.
באיזשהו שלב שלומי בעט את הכדור ממש רחוק, והוא עף אל תוך
השדה.
שלומי צעק כל מיני קללות שאסור בכלל להגיד כי ישימו לך פלפל
חריף בפה, וכשראה שזה לא עוזר הוא תפס את יוסי הפראייר ואמר לו
שיילך להביא את הכדור.
יוסי הוריד את הראש והלך בכתפיים שמוטות, בלי להתנגד אפילו. מי
הוא שיתנגד לשלומי.

עברה דקה. שתיים. חמש. עשר.
שלומי ישב על אבן וניסה לשרוף נמלים עם המשקפיים שלי.

שלומין צעק ליוסי שהוא חתיכת חרא קטן, ואם הוא לא בא עכשיו אז
הוא מפוצץ אותו במכות.
הוא תפס אותי ושלח אותי לחפש את יוסי. ניסיתי להגיד לו שאני לא
רוצה, כי אני עם סנדלים, אבל בעצם לא רציתי שיחשבו שאני פראייר
כמו יוסי. שלומי סובב לי את היד בכוח ואמר לי בלחש, אבל לחש
שכולם שומעים, שאם אני לא הולך עכשיו אז אני מקבל גם את המכות
של יוסי וגם עוד קצת משלי.
נכנסתי לשדה, וקוצים שנראו כמו קיפודים קטנטנים חדרו לי מבעד
לאצבעות.
לא ראיתי את הכדור בשום מקום. גם לא את יוסי. קראתי לו שוב
ושוב, אבל הוא לא ענה.
חזרתי למגרש ואמרתי להם שהוא לא שם.
סעמק, אמר שלומי, הבנזונה בטח לקח את הכדור שלי והלך הביתה.
איך אני הולך לפוצץ את האמא שלו, הבנזונה המזדיין בתחת. הלך
עליו.

אבל שלומי לא ראה את יוסי. גם אני לא. אף אחד לא ראה את יוסי
יותר.
והיום, כשאני חושב על אותו יום קייצי, אני מבין שיוסי פשוט
נעלם כי הוא רצה להעלם. ביחד עם הכדור שנמאס לו שבועטים בו,
ליוסי פשוט נמאס להיות פראייר.