New Stage - Go To Main Page


עיצבתי את פינת החמד שלי, הכי מדהים שרק אפשר.
תמיד ממהרת להגיע הביתה. הוא יקר לי הבית הזה.
הוא מגן עלי ואני חשה רגועה ובטוחה בו.
אני חבה לו מליון תודות,
כי לא לכל אחד יש בית. גם לא כל אחד שמח לחזור לביתו.
אבל אני כן.
הכל מעוצב פה להפליא. לא נופל גם חלקה של האקוסטיקה בכדי
להוסיף לשלות הנפש.
"זמן לומר שלום" מתנגן בחלל הסטודיו.
זה אנדראו בוצלי, מה לעשות, אני לא עומדת בפניו.
הקול הזה שבא ממצולות ים, סוחף אותי לכאלו עוצמות של רגש,
מה שמאה תוכחות ומליון מזכרות לא יכלו ולא יכולות.
לא יכולתי לה, למוסיקה.
רק היא, מצליחה לסחוט ממני את כל אותן דמעות רותחות,
לרגש אותי ולגעת עמוק עמוק בנשמתי.
עד כדי כאב.
יש לי שני סימנים משלי כדי לדעת אם המוסיקה מעולה,
האחת, כשאני מתחילה לרקוד.
והשניה, כשצמרמורות עזות תוקפות את גבי ודמעות רותחות יורדות
להן בשקט בשקט,
כדי לא להפריע לי להתרכז במילות השיר.
לזה אני קוראת "אורגזמה רוחנית", והיא מיוחדת לי, אני המצאתי
אותה.
אין לה מרשם וגם שווה עשרת מונים, על אחת כזו שהיא פיזית.
בערך לאחר כחצי שעה, אני נרגעת. אבל הכל יכול תיכף ומיד להתחיל
שוב.
כי זה תלוי כמה עומק, רגש ונשמה יש לו לאדם.

עצמתי את עיניי. הרשיתי לעצמי להתרגש, זו לא בושה.
התמסרתי לשירים. הם ליטפו אותי. נגעו בי בעדינות רבה.
הטיתי את ראשי לאחור, אהבתי להרגיש אותו שמוט לאחור על הכר.
הכר הרטוב.
רק לי היה המגע הכי נפלא בכפות ידיי, אני יודעת, תמיד אמרו
לי.
אז העברתי את אצבעותיי הדקות, ברוך, לאורך הצוואר שלי.
התמוגגתי כך, אולי שעה, אולי שעתיים.
הזעתי. הדלקתי מזגן.
היה לי קר. כיביתי אותו.
חבקתי את גופי. היה לו נעים . היה לו טוב.
פקחתי את עיניי. הן המשיכו לדמוע.
היו אלו דמעות של עצב.
כי ידעתי הרבה על החיים. לטוב ולרע.
גם היו אלו גם  דמעות של אושר.
כי למדתי שהחיים נמשכים. למדתי איך צפים. הייתי מאושרת בחלקי.

קמתי להכין לי "תה אימהות", כך קראתי לו.
עם נענע, לימון, דבש  ועם כל הלב.
כשלפתע מישהו נקש על דלתי. מישהו הפר את שלוותי.
"מי שם" שאלתי בסקרנות.
"אני. תפתחי." לא זיהיתי את קולו של האלמוני.
פתחתי את הדלת ככדי סדק צר.
הייתי בהלם. נבלעו לי כל המילים. כל אותן מילים שתכננתי לומר
מזה שנתיים.
לא דיברתי. לא הסתכלתי. רק מזגתי שתייה קרה.
הוא ניגש לכל פינה. ניסה להכיר אותי דרך הרהוט וחפצי הנוי, דרך
סגנון הלבוש.
"זה פה, שמצולם לידך, זה החבר שלך" שאל אותי מזועזע.
"כן, והאמת שרציתי להגדיל את התמונה עוד יותר, אבל איבדתי את
הפילם."
התגריתי בו, תמיד עשיתי כך. הוא אהב את זה.
"תכף תאמרי לי שבקרוב תינשאי לו, לשייגץ הזה." אמר לי בכאב.
"אני מבטיחה שאשלח הזמנה."
שמתי לב למבט הזה אצלו, שרק אני והוא זיהינו האחד אצל השני.
המבט הזה שמסתיר התפעלות.
איזה מניאק! גיחכתי לעצמי. הוא שם לב שהחבר שלי יפה תואר.
זרקתי כמה קוביות קרח לכוס שלו.
הרגשתי שהקרח נשבר.
הוא פסע קדימה, לעבר אוסף הגלויות, שתליתי מיד בשובי מפריס.
תיארתי לעצמי שהוא לא יוכל לעבור לסדר היום, מבלי להעיר משהו
נוקב
לגבי הפוסטר הענק שקישט את פינת השינה שלי. פוסטר מהפנט
ביופיו.
גוף אישה, פני ילדה זכה ותמימה, המתערטלת בין הסדינים.
פרי ידיו של צייר בשם אינגריס, שצייר אותה בשנת 1814.
"תגידי, יש לך סטייה לנשים בערום" שאל בעין ימין עצומה.
"אז ראשית, בתור דוברת ארגון נשות הגאווה, ברצוני לברכך על
שאלתך.
ולהודיעך שהיצירה המושלמת ביותר, מבריאת העולם ועד הלום, היא
אישה בערום. נקודה. סימן קריאה!" הודעתי לו חגיגית.
"תני לי לנחש מי צייר מה. סימן שאלה." אמר בהתלהבות של תינוק.
"זה של רמבראנט, וזו המונה ליזה של דה-וינצי. הוא מת ב- 1519.
אלו של וינסנט וואן-גוך שחי בין השנים 1853-1890.
"מעניין מה עוד כאב לו לוואן-גוך, חוץ מהאוזן הכרותה." אמר.
"הרבה מציוריו, מלאי תוגה וחסרי חיות." הוסיף לנתח את הצבעים.
"כנראה שאומנים מציירים את מה שהם מרגישים." אמרתי אני.
"וטוב שהם יודעים להרגיש." דקרתי.

ניסינו להרוויח זמן. ידענו טוב מאד שהדיון סביב האומנות, הוא
רק השקט שלפני הסערה. ניסיון להרוויח מעט זמן יחד.
"מה יש לך לומר להגנתך" שאל בשחצנות.
"כבוד "השופט", יורשה לי לבשר לכבודו, שהדיון מתקיים היום
בדלתיים פתוחות..."
הוא פנה אלי ישירות:
"תראי איך את נראית היום. מי היה מאמין שזה מה שיצא ממך.
התביישי לך!
זה מה שיוצא מעודף פינוק ומעיניים גדולות. משכל קטן כגודלו של
כנף הזבוב.
התביישי לך! המטת עלינו קלון!" צעק.
"אני שבעה מריב ומדון. אין לי כל חשק להתנצל. אין לי כוח
להסביר.
עייפתי מלהראות לעיוור כמוך את הדרך.
ילד שנולד, הוא לא רכוש! הוא  פיקדון!  
והחיים שניתנו לי הם שלי בלבד! עם רצונות משלי." כעסתי בחזרה.
"מה הם כל השטויות שאני שומע פה כבר הספיקו לטמא לך את המוח
תכף גם תגידי שעקדו אותך על המזבח." אמר בסלידה.
"לא עקדו אותי, שחטו לי את הצורה. "אנסו" אותי בעל כורחי .
הייתי נטולת תחושה ורצון משלי. הייתי בובה משוכה בחוטים. הייתי
נשלטת 24 שעות ביממה.
אף פעם לא רקדתי ריקוד משל עצמי. רקדתי תמיד על פי חליל של
אחר." ניסיתי להסביר לו.

כל כך רציתי שהוא יפתח את הלב. שהוא יפתח בפני דלת.
כל כך קיוויתי שהוא יבין אותי. שיתקרב הוא אלי.
אבל הייתה רק שתיקה. ועוד אחת.
בכיתי בשקט.
מה, גם הוא בוכה  איך זה יכול להיות ואני חשבתי שאין לו נשמה.

הגשתי לו ממחטה לבנה. אבל הוא רק אמר לי:
"איבדנו אותך. היי שלום." לחש לעברי, חזר אל המקום ממנו הגיע.

ברקע התנגנה המוסיקה.
הקשבתי מילה במילה לשירה המרטיט של שיניד אוקונור:
"7 שעות ו-15 ימים  כבר חלפו, מאז שלקחת בחזרה את אהבתך
ממני."
ראיתי אותה שרה את זה בקליפ. היא בוכה שם.
בכיתי גם אני. כאב לי נורא.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 15/10/00 20:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל איש שדה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה