סתיו.זאת התחושה ששוטפת אותי עכשיו. תליתי כביסה, הייתה רוח
קרירה,כזאת שלא מתאימה לאמצע הקיץ. זאת הייתה רוח סתווית, לא
חזקה במיוחד, מתונה. רוח שמקררת רק טיפה,מצננת מעבירה תחושת
רוגע ושלווה בגוף ואז נעלמת.

ראיתי אותו היום, רק לכמה שניות, אולי שנייה, אולי רק שבריר
שנייה ואולי סתם חלמתי. בסה"כ עברתי לידו - וזה הספיק. הכל עלה
למעלה, כמו גל גדול שרק מחכה להתנפץ, כמה מהטיפות שלו טפטפו
מעיניי כשחלפתי על פניו והמשכתי הלאה.אולי כי לא באמת המשכתי
הלאה?
הוא אמר לי שלום, הלב שלי הפסיד פעימה, שאל בשלומי והגל התנפץ
והביא עימו מיליוני רסיסים, רסיסי לב, הנשטפים החוצה בתקווה
לסחוף עימם את הזיכרון שלו.
"הכל מצויין", עניתי לו, חייכתי כדי להדגיש את אמיתות השקר.
שמעתי שאנשים המרבים לבכות זוכים לחיים ארוכים יותר- מצוין,
אני אגיע ל-120 בלי להתאמץ אפילו.
שאלתי לשלומו, הוא ציין בפני שהכל טוב, הסתכלתי בעיניו, בחנתי
את הבעות פניו ולא ידעתי לומר אם באמת הכל טוב. זה כבר לא
שינה, עשיתי צעד קדימה,סובבתי את הקרוסלה והמשכתי ללכת בלי
להסתובב, בלי להביט לאחור.
נכנסתי למכון, עליתי על הסקי, חבשתי אוזניות וחייכתי,אולי בגלל
שברדיו השמיעו שיר שמאוד אהבתי ואולי כדי לטשטש את סימני
הדמעות. הכנסתי בטן והתחלתי לעבוד. לאט לאט הגברתי את הקצב,
לאט לאט הזיכרונות התחילו לטפס, מדרגה אחרי מדרגה.
היה חם, טיפת זיעה טפטפה ממצחי אל לחיי ומשם נזלה לסנטר
והתנפצה על הרצפה. הופיעה לי תמונה בראש - אני והוא מכורבלים
על הספה בשיא החום, המאוורר לא עוזר, אנחנו שוכבים זה לצד זה,
מחובקים, מכורבלים אחד בשני, שני גופים הצמודים זה לזה כאילו
זה הדבר היחיד שיגרום להם לשרוד, כאילו חורף, מינימום סתיו.
ואני, אני חיפשתי את החום. שמתי את הראש על החזה שלו, הוא
נרדם, נצמד אלי כשחלם חלום רע, דיבר על הפחדים שלו מתוך שינה,
ואני שכבתי שם, חיבקתי אותו ובהיתי בעציץ הגוסס שלו. ברקע
שמענו יריות, צעקות - הסופרנוס.

זה לא היה מזמן, למרות שנראה שעברו שנים. פגשתי אותו לפני מספר
ימים, למרות שזה לא היה הוא, זה היה אדם זר. ישבנו כמו שני
זרים בבית קפה. הוא לגם באיטיות מהבירה שלו, שתק, אני רציתי
לצעוק, במקום זה החזקתי שיחת חולין.הוא סיפר על השטויות שלו
ואני הוספתי קצת משלי. הוא לגם מהבירה שלו באיטיות - כאילו כל
הזמן שבעולם עומד לרשותו - נהנה מכל שלוק, לא מוכן לשתף איתי
פעולה, לא מוכן להציל אותנו, או לפחות לנסות.הוא התלונן על
הגולדסטאר שלו, למה אין בירה מהחבית? כששאלתי מה ההבדל, הוא
ענה שזה כמו סקס עם קונדום או בלי קונדום, אני כבר לא הקשבתי,
חשבתי רק על הבקבוק הריק - על הסקס שכבר לא יהיה בכלל.
אחרי 4-5 בקבוקים הוא החליט שמספיק - הרי גם ככה זה לא מה שהוא
באמת רצה.
נכנסנו לאוטו, הוא לא פתח לי את הדלת למרות שכשחושבים על זה,
הוא גם אף פעם לא טרח לפתוח לי אותה גם לפני כן, נסענו הביתה.
כל אחד לבית שלו.שתקנו. הוא שאל אם הכל בסדר, אמר שפתאום הייתה
לי נפילה,אמרתי שהכל מצוין, חייכתי כדי להדגיש את אמיתות השקר.
איחלתי לו לילה טוב, יצאתי מהאוטו בלי חיבוק, בלי נשיקה רק עם
הידיעה שיותר אני לא אכנס לאוטו הזה, לקשר הזה, ובטח שלא אתן
לו להיכנס לחיים שלי.

בפעם הראשונה שנכנסתי אליו הביתה הבחנתי בעציץ שלו, הוא היה
חולה. הערתי לו על זה, הוא אמר שהוא מטפל בו. כבר מההתחלה לא
היה לו סיכוי, הוא לא באמת טיפל בו - זה לא היה מספיק חשוב.
לאט-לאט עליו הצהיבו ואחד אחרי השני התחילו לנשור. הוא גסס. כל
פעם שהגעתי אליו הביתה המצב היה יותר ויותר קשה. בפעם האחרונה
שהייתי אצלו הוא ליווה אותי לאוטו, ביד אחת הוא החזיק לי את
היד, ובשנייה - סחב את העציץ המת.
היה קריר באותו יום, לבשתי חצאית, היא התעופפה לה. כאילו סתיו,
אבל לא באמת.
חשבתי לקנות לו עציץ חדש, יפה, פורח, אבל מאז אותו יום לא
חזרתי לבית ההוא.

אנחנו עדיין נפגשים, אומרים שלום, שואלים מה נשמע? אבל זה כבר
מזמן מת, אף פעם לא היה לזה צ'אנס אמיתי לפרוח.