כבר שישה חדשים שהוא לא מצליח לכתוב. הוא מנסה ומנסה אבל הדף
שלו נשאר ריק. בהתחלה הוא חשב שפשוט נגמרו לו הרעיונות, שאין
לו השראה. כבר היו לו תקופות כאלה בחיים, לא כאלה ארוכות אולי,
אבל התקופה הזאת לא הייתה חסרת תקדים, אבל אז הוא שם לב שגם
כשבאים לו רעיונות מדהימים הוא לא מצליח להעביר אותם למילים
והדף - נשאר ריק.
התחילו לקרות לו דברים קטנים, שרק גדלו וגדלו. לדרוך על חרא
בדיוק כשהוא בדרך לישיבה בעבודה, לשבת על מסטיקים, לקבל דו"חות
חניה כל הזמן, להיתקע בפקק בדרך לחתונה של אחותו ולפספס את
החופה. כל אלה היו די תמוהים בעיניו, פשוט כי קרו כל הזמן, אבל
הוא לא חשב שזה משהו שממש שווה התייחסות רצינית.
אז באה הפרידה מאורית, איזה פרידה, היא פשוט זרקה אותו. אמרה
שהוא משעמם, שאין לה כוח בשבילו יותר, שהיא מרגישה איתו כלואה,
חנוקה. זה בא לו כל כך בהפתעה שהוא היה פשוט בשוק כמה ימים על
שהוא קלט. זאת הייתה באמת מכה בשבילו, הוא בחיים לא היה מדמיין
שככה תגמר שנה של האהבה הכי מדהימה שהייתה לו בחיים. הוא לא
הספיק להתגבר על הפרידה ופיטרו אותו מהעבודה - קיצוצים, מצטער,
באמת היית עובד טוב.
כשאמא שלו מתה הוא כבר התחיל לתהות אם יש לו מזל ממש רע בזמן
האחרון ואם הכל לא קשור איכשהו. בהלוויה הוא ניסה לקרוא את
ההספד ונתקע לו הקול, אז הוא פשוט עמד שם כמו אידיוט ואפילו לא
הצליח לבכות. אחרי שהדירה שלו נשרפה הוא הבין שזה הולך להמשך,
שאין מנוס. הוא ניסה לחשוב על דברים שאולי עשה שבגללם זה מגיע
לו, אבל לא הגיע לשום מסקנות. הוא ניסה וניסה וניסה לכתוב והדף
- נשאר ריק. מכל הדברים הרעים שהתחילו לקרות לו ולאנשים
מסביבו, החלל הזה בחזה שלו, כשהוא לא מצליח לכתוב, היה הכי
גרוע. לא היה לו את הכתיבה לברוח אליה הכל החרא הזה שקורה לו.
לפני שכל העניין התחיל הוא היה כותב המון. הוא דווקא ממש
מוכשר, פעם אפילו הוציא ספר שמכר ממש טוב. אבל עכשיו - כלום.
ריקנות. מוח ריק, דף ריק.
הקש האחרון היה תאונת הדרכים של אבא שלו. אבא שלו נהייה משותק
בשתי הרגליים, וכשהוא היה בא לבקר אותו בבית החולים, אולי זה
היה רק הדמיון שלו, הוא הרגיש במבט של אבא שלו משהו מאשים,
כאילו הוא יודע, יודע שזה בגללו.
הוא ידע שיש רק דרך אחת החוצה. הוא השאיר לחברים שלו מכתב
והתנצל, אמר שהם כנראה לא יבינו אבל באמת שהוא עושה את זה
לטובת כולם, והוא אוהב אותם. גם לאבא שלו לאחיו ולאחותו הוא
השאיר מכתבים מוכתמים בדמעות בהם התנצל מעומק הלב.
כשקירב ביד רועדת את האקדח לראשו, הוא לא הרגיש באח שלו בן ה-8
שהיה מאחוריו. ירייה אחת - וזה נגמר.
אח שלו נהיה משוגע מהטראומה והוא הסתכל מלמעלה ואכל את הלב,
אפילו להתאבד הוא לא יודע לעשות כמו שצריך.