יושב על הספסל בגינה, אני לא רואה אפשרות טובה מכך. ממש החיים
הטובים. אני מאמין שזה מגיע לי אחרי המסע הנפשי הארוך הזה,
הלמות פטיש החוצבות בלבי, השתרשות הלחץ והזעם שנוצר על ידי
עשיקת זמני הפנוי, זה פשוט זה. לשבת בגינה, אי שם באמצע פתח
תקווה, עם הבריזה הקרירה מהמזרקה, הדשא הירקרק, האנשים
המחייכים ביום הקיץ החמים, החיים הטובים.
זה שש שנים שאני גר בשכונה הזאת, שללא ספק ידעה ימים יפים
יותר. אבל מה לעשות, צריך לנסות לא להתייחס לאתר הבנייה הארור
מדרום לה ולהתייחס לגן השעשועים הנאה והירוק שמתוחזק בצורה
מיטבית זה שנים, אותו גן עם ספסלים, דשא, מזרקה ועשרות ילדים
וילדות צוחקים, זה גורם לרגיעה.
אני רגיל כבר, לא משנה איפה אני יושב, זה זמן רב כבר, עוברות
מלפני דמויות עלומות, ייחודיות. יש האומרים ומצטטים את האמן
סלבדור דאלי באומרו: "אל תפחד משלמות - לעולם לא תגיע אליה",
וכמה זה נכון. הדמויות האלו, לפחות לפי הפרספקטיבה שלי באותו
רגע, מייצגות סוג של שלמות, שלמות שאני שואף לגעת בה, להרגיש,
לחפון חלק ממנה אל לבי ולתת לה לבעור עד כלות נשמתי.
אבל לא. זה לא קורה. כנראה שחלק מהסיבות לכך זה אי הבנתי מה
היא הדמות הזאת. ולא, אין זה דבר אפל וחסר פנים, וגם לא דבר
נעלה שמסיט את פניו ממני בכעס ואימה, זה פשוט דבר שאני צריך
להבין ואני לא יודע איך.
זאת לא דמות, זאת בחורה פשוטה, חסודה, שפשוט נראית טוב. ואם
מישהו כבר יכול להבין, היא הייתה דתייה. לובשת חצאית וחולצה כך
שגופה נראה כפסל שמתאר את אחרית הימים, אוטופיה נשית. שערה
גולש ועיניה מהפנטות, גורמות ללבי לפעום מבלי לעצור, גורמות
למחשבותיי להלך הלוך ושוב.
וככה כולן, או רובן, לפחות בשכונה פה, מסביב לגינה. כולן
מושלמות, יפות ברמה שלא תתואר במילים, מהלכות להן ולא מבינות
את הדבר. הן מתפללות באוטובוסים, הולכות לאולפנה, משקיעות זמנן
בהדרכה בתנועת "בני עקיבא" בשבת בערב, אבל לא יודעות כמה הן
יפות וכמה הן מושלמות. כל מה שסביבן לא מורה להן לחשוב ככה,
אבל מי שסביבן מבלי שבחרו כך, כמוני בעצם, יודע זאת, ולא יודע
כיצד להתמודד.
לא משנה אם זה בגן, במעלית, מתחת לבית או באוטו ביום שישי
בערב, תמיד אני רואה אותן, ואותה בפרט. עלומות וחסודות, שיא
ההגדרה של יופי טהור, תמים - מזכירות לי דברים שלא ידעתי.
ההיא בפרט, שכנה שלי. מעולם לא הסגרתי את מחשבותיי עליה, תמיד
חשבתי עליה כבחורה נאה, אותה דתייה מבין הדתיות, שפשוט התרגלתי
ליופי הייחודי שלהן. אבל מעולם לא דיברנו, רק הסתכלתי עליה
בהערצה, והיא לא ידעה את זה, כי אף אחד לא לימד אותה לזהות
הערצה, רק להיות מושלמת וחסודה.

אני לא לבד בעניין, אני בטוח, אני כמעט משוכנע שיש מאות כמוני
שחיים בשכונה הזאת שמחזיקים באותה דעה על בנות הטובים הללו,
ואמנם אני לא מכיר אותם, אבל אני בטוח יכול לדעת שהם קיימים,
זה קורה לכולם. כמו ההערצה לעברי לידר, הפחד ממוות והעצירה
בעצור, זה פשוט דבר שיודעים, לא מודים בו, וממשיכים ליהנות
ממנו, בשקט ובחסד חסדים.
"השכנה ההיא, ראית אותה פעם?" שאלתי את בר בשיחה טלפונית בצהרי
יום שישי.
טוב שאני מדבר איתו מדי פעם, וטוב שאני מעדכן אותו מה שקורה
איתי ומסביבי, וגם הוא באופן הדדי, מסכן ולא מסכן הבחור, תקוע
לו בטכניון בחיפה, עובד במלוא מרצו ועמלו על תואר על חשבון
הצבא, מה רע לו? הוא רק רחוק מהבנה למה שסובב, ניחא.
"ראיתי הרבה. אתה יודע, יש ויש..." התבדח.
"הדתייה..." ניסיתי למקד, "אתה יודע, היפה", לא הצלחתי.
"אתה בטח יודע שכל הדתיות שגרות לידך מושלמות?" הוא הצטרף לדעה
הרווחת.
"כן, אבל... נו. עזוב. יש אחת, היא דומה ליעל, זוכר את יעל?
למדה שנתיים מתחתינו בתיכון?"
"זה כבר טוב", הוא ציין בעת ניסיונו להוציא את דמות יעל מהראש,
לא טוב לחשוב עליה ככה באמצע הצהריים, לכו תדעו מה יקרה.
"בכל זאת, היא - זאת היא. אבל יותר מושלמת. יותר... אתה יודע.
מפותחת... יפה, תמימה."
"כאילו... יותר ציצים?" הוא היה נודע בגישה המוזרה והישירה
שלו.
"כן... אבל... אתה לא יודע. רציתי לדבר איתה. ופחדתי", גם אני
נודעתי בישירות, יותר ברמה מפגרת, אבל לפחות היה לי משהו. "לא
נורא", עודד אותי, "אני מבין אותך, הן מושלמות".
לא יעזור, לפחות כאן, אם לא בכל מקום, כל בת כיפה סרוגה ההולכת
לה ברחובות, חמושה בחצאית, שיער גולש וחיוך מרומם, היא אשר
תגרום לאושר. ולא לאושר מיני, אתם יודעים, משהו בצד
השמאלי-אחורי של הראש, שגורם לכאבים כשמאוהבים, אז מהצורה
הזאת. וההיא שכנה, במישור של המציאות המשתנה, אז זה בכלל לא
רע.
"אנחנו חייבים להפסיק להתלהב מהן, אתה יודע, מה אפשר לעשות?"
פיללתי שיעזור לי למצוא דרך להגיע ללבה.
"אני אומר לך איתי, בוא נחזור בתשובה, רק זה יעזור. שבת פה
ושבת שם. אתה יודע. לקום לשחרית, להיות גדול בתורה ובחור נפלא.
וכך פשוט, לאט לאט, נוכל להצטרף ל'בני עקיבא', להתקדם ל'נוער
הגבעות', ומשם להגיע לנחלה, אתה בטח מבין..."
"כן... אבל..." חשבתי. ובעצם, מה לי לחשוב. על מה אני חושב
בכלל? למה לא לנסות ולהעז פעם אחת להתקדם בחיים? הרי דברים
רבים רעים לי, כבר הכרזתי על זה לפני הצהריים על הספסל בגן.
הכל מציק לי, החל מהצבא, דרך חיי החילוניות המעיקים והמוקעים,
דרך אותה שגרה חודשים ושלא משתפת פעולה, מי צריך הכל? נסתפק
בלימודים בישיבה, נאכל כשר, נתרום לקהילה ונמצא שידוך, בתקווה
שתהיה זאת השכנה, שתהיה רכה וענווה, חסודה, רק מושלמת.
"צריך להרביץ לי על כאלו מחשבות", אמרתי לו. הוא לא הבין. "אל
תדאג, יהיה בסדר", ניסיתי לעודד את שנינו, ולפחות להתעלם מהרע,
לחשוב שיהיה בסדר. והוא, שהיה בחור די שמח ואופטימי, אפילו
ממני התבאס, גם הוא חשב על זה, וגם הוא לא ידע. אולי בסיפור
אחר הוא חושב לעצמו גם ולא מבין, שוקל את צעדיו הלאה.

בשילוב מדהים נגמרה הסוללה של הטלפון האלחוטי הביתי וכן שיחתי
עם בר. בחרנו לפנות לחשוב עם עצמנו על שארית חיינו. כנראה שזה
שוב יכלול קיטורים בענייני בנות, צבא, עתודה וכאבי ראש חוזרים
ונשנים, מי צריך את זה? מחכים לאוכל או פשוט הולכים לישון, זה
מה שחשוב בעצם.
אז באמת בחרתי במנוחה למוחי, אבל מששכבתי לישון, לא ממש פסקה
טרדתי. ולא, הפעם לא בגלל בחורות חסודות, וגם לא בגלל צבא
(שהוא, בתור גוף, נורא חשוב וחייבים לתרום, אבל בצורת הפעילות
נורא פוגע נפשית בי ובשאר חיילים), אלא פשוט בגלל שמול עיניי,
בין המיטה לארון, נחה לה ערמת בגדים שכמעט פיתחה מעליה עובש.
חוסר האחריות והזמן שלי ניכר בה, הזמן הרב שהעברתי בצבא לא נתן
לי לקפל את הבגדים, וגם העצלנות שבי, לשבת כל יום עם במבה מול
המחשב, לא עזרה. וכבר לא נעים, במיוחד עם העובדה שהבטחתי לעצמי
לסדר ולנקות את הערמה הטורדנית הזאת.

חייבים לעשות מה שהבטחתי לפני שבועות אחדים וליזום ולסדר, ולא
משנה לי השיטות השונות והמיוחדות, פשוט לסדר.
החלטתי לקום, ראשי קצת הסתובב, אך זה דבר שהתרגלתי אליו מפאת
הלחץ שסובב אותי. רגליי גירדו בגלל עקיצות היתושים בלילות,
ועיניי טרדו וביקשו לישון. הפסקתי להרגיש ועשיתי מה שצריך,
מיינתי את הבגדים והתחלתי לקפל. ולא סתם לקפל, אלא ביעילות
וביכולת - בהתאם לסיווג הלבישה (אף פעם, יום-יום וערבים
מיוחדים), לפי צבעים, מותגים, רמת גיהוץ ועוד. לבסוף יצא לי שם
מין לוח סודוקו הלבשתי, תשחץ בלתי ניתן לפתירה, שכנראה שכאשר
ארצה למצוא פריט לבוש זה או אחר, אצטרך לבתר באמצע הערמות
ולהרוס את הסדר המופתי שנוצר שם, עד לסידור הערמה שתיווצר
מחדש.
והנה אני מוצא את עצמי יושב שם, כמעט מסיים את הקיפול. עליי
מספר חולצות, בגיגית לידי נחים מכנסי ג'ינס ותיקים, ואני רק
מוצא את עצמי, ולא מוצא באמת.
די הפנמתי. תמיד אני מפנים. אפשר לקרוא לזה פחדן, ואולי עצלן,
ובעצם רק אחד שמפנים, לא תקיף, לא אלים, לא כועס לעולם. ככה
זה, באופן נפשי הייתי מוכן לשדך אגרוף לדלת הארון ולחורר אותה
בבעיטות, אבל זה לא היה מספק. זה לא היה עוד כעס, זוהי הייתה
כבר סוג של עצבות, לא הבנתי כלום. למה לי לסדר? מתי אני לובש
כבר? הצבא הזה, אי ההבנה הזאת. אולי באמת יש סיבות? אולי באמת
בר צודק? ומה בעצם אפסיד? הרווחתי סוף לצבא, הרווחתי יעילות
נפשית, הרווחתי אהבה, הרווחתי את אלוהים. ואם אף אחד מהם לא
יקרה, לפחות קצת שינוי, והזדמנות ללבוש בגדים שקיפלתי, נמאס
ממדים.
כך פשוט, כהשפעה משיחה עם חבר, קיפול בגדים לארון והמון לחצים
ושאר דברים הסובבים אותי, החלטתי לעשות מעשה, לחזור בתשובה,
לאכול כשר, להיות נחמד, ואולי יום אחד למצוא שידורך ולעלות
לגבעות. צריך להפסיק לפחד ולהתחיל לנסות, יותר לא יהיה שקט
במעליות. זה בטוח.

רמז עקרוני מהקב"ה נחת עליי בבוקר יום ראשון שלאחר סוף-השבוע,
או אולי סתם מקריות סתמית, בכל זאת, השתמשתי בזה בדרך הנכונה
והמתאימה לי. לידי במעלית הצטופפה אותה דתייה חמודה, יפה
ומושלמת. חייכתי אליה והיא חייכה גם. כנראה הייתה בדרך
ללימודים כלשהם, שירות לאומי, ואולי סתם ירדה למטה, זאת לא
אדע. אפילו "בוקר טוב", אמרתי, ניסיתי, הגזמתי קצת, והיא חייכה
ואמרה "בוקר טוב", כל שאר הירידה האיטית במעלית עברה בשתיקה,
בשביל זה עוד צריך לעבוד.
ההליכה לתחנת האוטובוס משעממת ברגילותה, אותה קפיצה מעל חומה,
אותה זקנה שהולכת בבוקר, אותה מזרקה יתומה שביום ראשון בבוקר
רק מתחננת לאנשים שישבו לצידה שוב בסוף השבוע. אותן ארבע דקות
שבהן אני הולך עם מדים ומנסה להבין מה אני עושה שם, וכמה רחוקה
תחנת האוטובוס, ה' ישמור.
המתנתי כמה דקות לאוטובוס, בתוכו ישבתי בין זקן ומאבטח של איזו
קייטנה, כולם עייפים ולא מרוצים, אולי גם הם מתכננים לעשות מה
שאני אעשה היום? אני לא יודע ולא אדע כנראה לעולם.
בחצי שעה שעברה עליי לטובה עברתי בין עוד שני אוטובוסים, ישנתי
רבע שעה (שנמשכה כנצח, באמת), העיר אותי כרטיסן מרושע, התפוצץ
לי הראש מכאבים וגם ירדתי כמעט באיחור מהאוטובוס.
הלכתי במלוא ביטחוני העצמי וכוונותיי האדירות אל הבסיס. נכנסתי
ועליתי בהצלחה לקומה שלי. קצת פחדתי, באמת, אבל הצלחתי להגיע
לחדרה של המפקדת שלי. רק דחיפה ידית אחת כלפי מטה כבר תשנה
הכל, תגרום לנו להתמודד זאת בזה, להוציא הכל החוצה.
והיא דווקא אחלה מפקדת, אני אוהב אותה מאוד, וכל מה שקורה בעצם
עם הצבא וכל מה שמסביב בכלל לא באשמתה, היא רק מבצעת הוראות,
מעבירה הנחיות, מנסה ששום דבר לא יתפוצץ בתקשורת, היא דואגת לי
וזה חשוב, אז מי אני שאקטר אליה? אבל בהתאם, אני צריך להעביר
דרכה הוראות והנחיות שלי, שהגיע הזמן שיצאו כבר.
עמדתי במקום, רחשים של רדיו ממשרדים סמוכים הטריד את מנוחתי
ואת שטף מחשבותיי, צרחות מהמשרד ממול גם לא תרמו, אפילו אילונה
הנאה עם החבר הנצחי ובר המזל, שמצליחה בתפקידה הפקידותי במשרד
בסוף המסדרון, שניסתה לברך אותי לבואי ולנסות לדובב אותי מדוע
אני נראה כל-כך טרוד, לא תרמה, פשוט עמדתי שם, כתלוי בין שמים
וארץ, עמוס בשק של אי-ידיעה על גבי, מנסה להבין.
לפתע נפתחה הדלת ומאיה, המפקדת שלי, נתקעה בי.
"איתי! בוקר טוב", בירכה אותי והכתה בי בצורה חיובית שכזאת.
"טוב שהקדמת היום, באמת. הייתי בטוח שכל האיחורים שלך לאחרונה
יגרמו לך לאיזה משפט או שניים, ואתה יודע שאני לא רוצה שזה
יקרה", ניסתה לעודד את פרצופי הדיכאוני בהומור בלתי מובן.
"נו באמת, מה קרה?" התעניינה באמת.
"אני? מה, מה פתאום, הכל בסדר. זה יהיה בסדר."
"אתה חייב לספר לי, אבל אין זמן, יש הנחיות מהאלוף לכתוב מסמך
של 2480 עמודים על הייעוד שלנו, ונכון שאין לנו מושג מה הוא,
אבל ביחד נצליח לברר".
עצרתי שם וחשבתי האם היא רצינית. היא לא התבדחה מעולם בענייני
עבודה, וזה נראה לי כל-כך סתום, ואפילו שזה לא מצידה, ואפילו
שנתעלם מהכמות, זה סתם טיפשי, ולא היה לי יותר כוח. החלטתי.
"מאיה, לא", חייכתי קלות והנחתי את ידיי על כתפה בהפגנתיות.
"תראי, אני לא יכול יותר. וזה לא את, זה בערך אני. זה בגלל כל
זה", הצבעתי על כל התחום האפל מסביבי. "אני חוזר בתשובה, באמת,
נמאס לי. אני בורח מכאן, אני רוצה לתרום אחרת, לתרום לעצמי,
אני רוצה לאהוב".
היא הסתכלה עליי בעיניים סתומות, פיה היה פעור והיא לא ממש
הצליחה להבין מה קורה. בכל זאת ידעתי שיש מי שידאג לי ויעזור
לי, ולא, לא בעיקר כוח האמונה שבי, יותר משהו אחר, שפשוט יגרום
לה להבין אותי. וזה מה שבעצם נקרה בדרכי, היא חייכה פתאום
ואמרה, "זה אחלה רעיון, אני אסדר את זה מול הצבא, אתה יכול
ללכת".
חייכתי בגאווה, ידעתי שזה מה שיקרה. הלכתי אחורה לאט
והסתובבתי. היא נופפה לי בידה ונכנסה חזרה לחדר שלה. אני מצידי
פתחתי את חדר המשרד המשותף לי ולשאר אותם משרתי חובה, הם
הסתכלו עליי, באופן מוזר, כנראה בגלל חיוכי הקיצוני שנפרש על
פניי, "היי איתי", בירכה אותי עדי. "ביי, אני יוצא מהצבא",
ציינתי ונופפתי להם. הם הוכו בתדהמה ואני כבר העדפתי לסגור את
הדלת וללכת חזרה לעבר המעלית.
אמנם המעלית הגיעה מהר והתרוקנה בדיוק בקומה שלי, ואמנם ידעתי
שהמסע בה לעבר הקומה התחתית תארך כחמש שניות בדיוק, אבל בצורה
כלשהי, זה לקח כנצח. מחשבותיי ששו ושמחו במוחי, פרצו במחולות
שלא ידעו מעולם. הורדתי ממני את המדים, די, נמאס.

הרצון שלי לדרך חדשה לא התחזק על ידי העובדה שאני הולך באמצע
תל אביב עם בוקסר מעוצב בקריקטורות וחיוך מרוך על פני. הייתה
לי כוונה, והייתה לי דרך, ואמנם לא הייתה לי הבטחה לסוף חיובי,
אבל יכולתי להתאמץ לגרוף את מאמציי למטרות חיוביות שכאלו.
החלטתי ללכת הביתה ברגל, קצת הליכה של כמה שעות מעולם לא פגעו
בי, וספק אם זה יהיה חיובי לשבת באוטובוס עם בוקסר, עדיף
להפחיד קצת פחות אנשים ברחוב, בכל מקרה היה מוקדם והזקנות לא
יצאו לרחובות.
וכך הלכתי לי, הרבה הרבה ישר. ככה זה החיבור הקוסמי בין פתח
תקווה לתל אביב, הליכה ארוכה ישר, 84 רחובות ז'בוטינסקי
הפרוסים על ערים, מושבים ומקומות שמתיימרים להיות אזורים
גיאוגרפים, ורק אני שם מהלך בבוקסר וחיוך, עדיין לא העירו לי
בכלל.
רציתי להגיע הביתה בהקדם, אבל ידעתי שזה ייקח מספר שעות,
וידעתי שאתעייף בהקדם ודי ארצה למות מכל ההליכה בחום המזוויע
הזה, אבל לא ידעתי שזה יהיה כל-כך מוקדם. איכשהו מצאתי את עצמי
יושב, גבי נשען לאחור, מתנשף, בתחנת אוטובוס של המפעל ז"ל של
עלית. עדיין היה מוקדם מכדי שיהיו שם אנשים, אז די ישבתי לי
לבד בתחנה, מניח שמי שמסתכל, ועדיף מסתכלת, עליי מהצד השני של
הכביש, פורש את רגליי ומותח את גבי לאחור, יכול להבחין בדברים
שאינם רוצים להבחין, ואולי כן, אבל עדיף שלא בכזאת סיטואציה.
הרשיתי לעצמי להיות הגיוני ולשבת רגיל. לחכות לאיזו עזרה לא
צפויה ממקום לא צפוי, שייתן לי כוח להמשיך, עוד כמה שעות, עד
לבית. אפילו לאנשים החזקים בעולם זה לא נראה הגיוני, לפחות לא
עם בוקסר וחיוך.
שמעתי צפירה מרחוק, סיאט 95' פנתה באלימות לימין הכביש ועצרה
לידי. ישב שם בחור דתי וצעיר עם כיפה, פאות וכל החבילה, הסתכל
עליי במבט משלוב של חמלה, דאגה ואי-הבנה.
"הכל בסדר?" התעניין.
"אני? כן, אחלה. עייף, אתה יודע. יהיה אחלה!"
"אתה... אתה זקוק לעזרה אולי? אתה תקוע פה? אתה יודע איפה אתה
גר?" ניסה לדובב אותי אם אני לא איזה פסיכוטי שברח ממוסד זה או
אחר.
"לא לא אחי, תודה", הודיתי לו בנימוס.
"תראה... אתה... לבד פה עם בוקסר, ומחייך. ובאמת שאני לא רוצה
להתערב, אבל אתה יודע שזה מוזר. אולי בכל זאת... תן לי לעזור
לך? אני אקח אותך הביתה? מה אתה אומר?"
הדתי מהסיאט נשמע די כריזמטי, ונו, זה חוקי וחינם - לא אקח?
חייכתי ונכנסתי לאוטו. הוא עדיין ניסה להבין, אבל התחיל לנסוע
בנתיב, מה יש לו להפסיד.
"אהלן, אני דניאל", בירך וניסה להגיש יד ללחיצה חברותית.
"או, אני איתי. מה שלומך?" לחצתי את ידו. די רעדתי, ספק
מההתרגשות וספק מאפילפסיה שפיתחתי לעצמי בצבא (ככה זה, בשביל
פחות צריך לבכות, ומחלות זה העניין, פחות שמירות, פחות מטבחים,
פחות השקעה. אפילפסיה שולטת).
"בסדר... אתה יודע... ברוך השם... איפה אתה גר?"
"פתח תקווה... מכיר?" חייכתי.
"בטח... אה..." הוא עשה מבט מוזר. ידעתי שבעצם הוא חושב על
דברים שמתבססים על שילוב של:
1. "אני גם נוסע לשם".
2. "יש שם מלא בחורות דתיות יפות וחמודות".
3. "שלא יהרוג אותי המוזר הזה עם הבוקסר".
"כפר גנים?" שאלתי.
"כן, אני נוסע לשם, אני אקח אותך הביתה. רק אל תלך לי פה עם
בוקסר, תקבל שפעת, או דוח משוטר, בכל מקרה אף אחד לא חיובי
בשבילך."
הנסיעה די התנהלה בעצלתיים, המשכתי לנוח מההליכה שביצעתי קודם,
והוא די המשיך לזמזם לפי השלמה ארצי ששמע במיני-דיסק בסיאט
שלו. רק בצומת גהה ניסיתי להתחיל להבין מה הוא עושה פה.
"יש לי שאלה", פניתי אליו באמצע "אהבתיה" בביצוע בהופעה חיה.
הוא לא כעס, סך הכל דיסק, ואפילו הנמיך וחייך אליי.
"כן?" התעניין.
"אני רוצה לחזור בתשובה, אתה נראה לי מבין בזה..." אמרתי לו
בביטחון שצברתי מאירועי היום.
"אתה? בחור עם בוקסר? למה לך?" התפלא.
"אני? תתעלם מהבוקסר בבקשה. תראה, אני פשוט רוצה."
"אני מבין אותך, אבל הסגרת את עצמך עם המילה 'פשוט', זה כבר
מראה שיש לך סיבה ממש מטומטמת שאתה מסתיר ממני ומצפה שאני,
כבחור דתי וחמוד, ארחם ואבין", הוא הסתכל לי בעיניים כמנסה
להוכיח דבר מה.
"לא... תראה, אני... להתחבר... למקרא... להיות אדם טוב יותר...
להבין את מסתורי החיים... קשר קרוב עם אלוהים... הכל!"
תירצתי.
"הבנות מהשכונה שלך?" צחקק לו, "בגללן?"
נאנחתי והנחתי את ראשי על החלון, מביט לצד השני לחלוטין מהדתי
החביב, לא ידעתי מה להגיד, די שתקתי עד הבית.
"אתה... אתה לא מבין..." ניסיתי לסגור את הנושא, הוא פשוט חייך
לעצמו, לא עזר במיוחד.
לאחר מספר דקות הגענו לשכונה שלי, הוא הוריד אותי במרחק כמה
מטרים מהבית ונפרדנו בתקיעת כף. הוא נסע משם, ואני נותרתי
בהרגשה שכל זה רק עוד מסר, עוד רמז ורמיזה חסרת תכלית. לא
הבנתי כלום, ובכל זאת, המשכתי ללכת הביתה עם בוקסר.

הבית מעולם לא נראה כל-כך רחוק, והכל בראייתי, שכן בצורה
הגיאוגרפית של המחשבה, זה היה בערך 10 מטרים ממני, אבל עדיין,
מחשבותיי, פנים בינתי, פשוט זזו לאחור, לא ידעו מה לעשות כעת.
אולי אני טועה? אולי מטרתי שגויה? אולי הכל עניין של אירוניה
ומקריות מוחלטת? אני לעולם לא אדע. מדוע כולם מסתכלים עליי? הם
לא מביטים על הבוקסר, הם מביטים בעיניי, חודרים אל תוך תוכי,
ולא אכפת להם מבחור כמעט ערום, פשוט מסתכלים בעיניים, רואים את
מחשבותיי, את רוע לבי הרוצה רק בנשותיהם. עזבו אותי! אני כבר
לא יכול, למה בכלל התחלתי עם זה?
יכולתי להמתין עם הצבא הזה, לשרוד, לעבור תפקיד, למשוך את
השירות הזה למשך עוד שנתיים וחצי, לעבוד כמה חודשים ולנסוע
לסיני. שם הייתי יושב באיזה אום-משהו-אל-משהו ושותה קוקטייל,
עד שהייתה באה אליי בחורה מושלמת מרמת השרון ומציעה לי לקיים
יחסים בערך, מה רע בזה? מה?
בדלת הכניסה ללובי הבניין כבר מאסתי בעצמי ובסובבים אותי, אבל
רק אז היא הגיעה שוב. היא הגיעה במלוא הדרה, בחיוכה המקסים,
עיניה החודרות. חמושה באותה שמלה - חולצה מדהימה שמבליטה מה
שצריך, ועם כך, כה רכה, תמימה ומושלמת. מושלמת. היא הסתכלה לי
על הבוקסר.
"מה?" שלפתי בכעס, שהופנה בעיקר כלפי העולם הסובב אותה.
"בוקסר חמוד", היא צחקקה.
"יש לך עיניים יפות", אמרתי וניסיתי להסתכל. התעלפתי.

רצה הגורל, המזל, הדובי-גל, לא יודע, משהו רצה וקרה וקמתי בבית
זר, על מיטה זרה, ליד שכנה זרה, יחסית, שאני מאוהב בה לחלוטין
זה חודשים. והיא מחייכת אליי ומחזיקה מטלית חמה על מצחי. ה'
ישמור.
"איך הגעתי לכאן?" ניסיתי להבין. היא פשוט חייכה, שתקה, וגם
אני שתקתי, סך הכל חיכיתי לתשובה.
"התעלפת, אם אתה זוכר, קודם, אבל ניסיתי לעזור לך להגיע
לאיזושהי מיטה, היית די מעורפל." חייכתי אליה באי הבנה גמורה,
"ומכוון שסך הכל היית עם בוקסר... הנחתי שאין לך מפתח לבית,
ולא רציתי להפחיד את המשפחה שלך... אז לקחתי אותך אליי", היא
חייכה. "המשפחה שלך פה?" דאגתי. "לא, אל תדאג".
יצא שהבחנתי שהיא יושבת לידי, וכמה טוב ויפה, אוטופית אחרית
הימים, ואני ערום. "איפה... הבוקסר שלי?" ניסיתי להסתובב ולא
לחשוף מולה את אזורי חלציי. "הורדתי לך..." היא אמרה
בביישנות.
הגעתי למסקנה בו זמנית ששאלה כגון "למה", "מדוע" ו"איך" (בנוסף
לשאלה כמו "מה נבע מכך") תהיה מיותרת לחלוטין, ופשוט איהנה
מהרגע.
"למה?" לא שלטתי בעצמי. "אני... אני אשאר בגישה מעורפלת ואגיד
שזה נפל לך, טוב?" היא ניסתה להתחמק. ואני, שמבין בדרך כלל,
ומבין שהיא די עשתה דברים לא מקובלים בחברה והכל, הבנתי שאין
טעם להיכנס לקטנות פה, או להתעניין לעומק, ולתת לעצמי לשכב
ערום לידה. עם אותו חיוך מקודם, רק בלי הבוקסר החמוד עם
הקריקטורות.
באופן כמעט צפוי נשמעה דפיקה בדלת, קפצתי במקום. ידעתי מה הולך
לקרות עכשיו. סוג של לינץ' נורא ע"י כל הדתיים בשכונה שלי. מה
עושה בחור חילוני מהסוג הגרוע ביותר, ערום, עם חיוך, בבית
הקדוש של הבחורה הקדושה הזאת? לכו תקשיבו לה. אני שם, ערום,
מחייך. לא בריא.
קמתי וחיפשתי בעיניי את הבוקסר שלי, הנחתי שיש איזו מרפסת
לקפוץ ממנה או משהו, סך הכל שלוש קומות, לא רע בכלל. היא צחקה.
"שב, שב". היא הרגיעה אותי, היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת,
ואני... ישבתי, והחיוך חזר. איזה חדר יפה יש לה. צבעוני כזה,
וחביב, והמון בובות וספרים, ועושה רושם טוב, ממש טוב, במיוחד
לבחור ערום.
בעת שבחנתי את הפוסטרים שעל קירות החדר, הדלת נפתחה באיטיות,
אני בטוח שבעשירית השנייה שלא ידעתי מי שם, די עברו במוחי
עשרות מיליון מחשבות על משמעות ההווה והעתיד שלי, שבעצם, לא
כל-כך הועילו לי, סתם תרחישים שונים.
היא עמדה שם עם פיצה, חייכה אליי, "בוא לסלון לאכול". חייכתי
אליה והלכתי אחריה.
גם הסלון היה נחמד ומרשים, כל הכבוד להוריה שמצאו זמן לכך. היא
יושבת על כורסא משמאלי, מחזיקה ומביטה על פיצה חמימה ומחייכת
אליי, ואני בעצם גם מחזיק פיצה, ויושב שם ערום, ומנסה להבין מה
הולך פה, סוג של דבר שאי אפשר לתאר במילים, אבל נו, אולי היא
פשוט נחמדה ודואגת לי. דאגה לחולים, להאכיל אותם וכד', לא צריך
לקחת את האירועים יתר על מידה.
"אז... אנחנו שכנים, כן", חייכתי אליה. היא שתקה ובחנה ובלסה
את הפיצה שלה.
"את... עדיין לומדת?" התעניינתי. "בדיוק סיימתי", ענתה במהרה,
"אבל עכשיו עם כל ההתנתקות וזה, לא יודע אם אני אמשיך לשנת
אולפנה או שירות... או משהו", חייכתי אליה, "יפה לך".
ואז היא שתקה, הביטה אל עבר רגליה, ומלמלה: "ברוך אתה ה'
אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ...", היא המשיכה למלמל
לעצמה, בשקט, יודעת שאני מסתכל עליה בטרדנות, מחייכת אליי.
היא סיימה, "אמן", הוספתי, היא התעלמה ואכלה לאט, אני הסתכלתי
עליה, מושלמת.
דפיקה נשמעה בדלת, והפעם כבר שנינו ידענו שזה לא מבשר טובות,
היא הסתכלה לצדדיה בלחץ עצום. אני פשוט קמתי. "אל תדאגי,
תודה", נישקתי ללחייה ויצאתי למרפסת.
היה די קר בחוץ בשביל בחור ערום, אבל מה לעשות, זה כנראה שווה
את זה. טיפסתי על המעקה והשתלשלתי למרפסת השכנה, ומשם למרפסת
מתחתיה ועד למרפסת שלי. אף אחד לא הבחין בי. פשוט הגעתי למרפסת
הבית שלי, בחנתי את המצב (כמה יש לבחון, בחור ערום במרפסת
ביתו, יש לי מזל שלא זימנו משטרה), נכנסתי דרך הדלת הפתוחה
והלכתי לחדרי, ישבתי על המיטה.
התכסיתי בשמיכה ופשוט הסתכלתי על ארון הבגדים המסודר, הארון
שאולי אוכל לנצל יותר מעכשיו, ללבוש את תכולתו כל יום, לשמוח
בצורה שאין שנייה לה. חשבתי עליה, השכנה, שאפילו שכחתי לשאול
לשמה, איזה טיפש.
נזכרתי במעלית בבוקר, שעל התיק שלה היה סרט כתום להתנתקות,
ובידה פרוספקט להצטרפות לחסימת כבישים בצומת גהה. אחלה הזדמנות
לכבוש את לבה, לשחרר את לבי. 12 בצהריים, אחלה שעה ללכת לישון,
פשוט נפלתי על המיטה, נתתי לרגשות לעשות את שלהם.

יום חדש הגיע, מי צריך צבא? כבר הוסדר ענייני, אני לא צריך
להגיע לשם, אבל יש מקום אחר להגיע אליו. אני צריך להגיע לגהה,
אבל לא סתם. להגיע לשם שלם, מכל הבחינות.
לקחתי את היונדאי 99' המשפחתית ונסעתי העירה, חיפשתי את בית
המפקד של צעירי ההתנתקות.
חניתי ממש מולו, שלשלתי למדחן ארבעה שקלים, זה לא ייקח זמן
רב.
הלכתי לכניסה לבניין, שנראה למעשה די נטוש ועזוב, אבל מקושט
כולו באמרות פוליטיות ובסרטים כתומים, כמעט כהכנה ל"ליל כל
הקדושים" הנוצרי.
עברתי את המאבטח בחיוך ונכנסתי מבעד לדלת הבניין, הבחנתי בדלפק
והתקרבתי אליו.
"שלום", גברת שם חייכה אליי, "כן?" "אני רוצה... להצטרף..."
"נפלא! בוא שב בחדר שם", היא הצביעה, "תכנס לראיון ותוכל
להצטרף, כל הכבוד לך, באמת." חייכתי אליה ולקחתי פתק עם מספר
שהיא הביאה לי, הלכתי לכיוון החדר.
הכניסה לחדר הייתה די רגילה, אבל קצת הטריד אותי העניין שבר
ישב שם.
"הו! שלום!" בירך אותי. "בוא, בוא. שב." פינה את התיק שלו
מהמקום לידו. חייכתי וישבתי לידו.
"... מה... אתה עושה פה?" גמגמתי בחוסר הבנה. "אני?" הוא המשיך
בגישה מלאת הביטחון שלו, "אתה יודע", הוא התחיל ללחוש, "דתיות,
נראות טוב, לחזור בתשובה, כמוך לא?" אני חייכתי אליו בהסכמה.
"אז זהו שלא!" הוא צעק וחזר ללחוש, "נמאס לי מהאלימות! נמאס לי
מהשחיתות! מהחיים הקשים, אני רוצה להתקרב לאל! לחזור בתשובה,
אתה יודע." הסתכלתי עליו בתמיהה, לא הבנתי, והנחתי שאם אנסה זה
רק יפגע בי. "אני רוצה בשביל הבנות, בכל זאת", טענתי בשקט.
"לא משנה מה", אמר בר, "בכל מקרה אתה צריך להיכנס לחדר של
החזרה בתשובה לפני החדר של הראיון להצטרפות", חשבתי רגע.
"באמת?" ניסיתי לאמת את דבריו. "כן, חייבים", הוא היה נחרץ.
קמתי משם וחזרתי לדלפק. הסברתי לה על כך שאני לא דתי, אבל אני
רוצה, והיא אמרה שבאמת אני צריך לחזור בתשובה תחילה, היא הפנתה
אותי לחדר בקומה השנייה, מיהרתי לשם.
לא היה תור אז פשוט פתחתי את הדלת שהייתה בין כה וכה חצי
פתוחה, נכנסתי.
ישב שם אדם כבן 55, על פניו עטור זקן לבן והוא קרא בספר תורה
זה או אחר ותופף עם אצבעותיו על השולחן. "שלום?" ניסיתי לא
להפריע לו.
הוא התרומם מהספר והסתכל עליי במבט בוחן. "כן, נערי?"
התעניין.
"אני רוצה לחזור בתשובה, אדון...?" הייתי נחרץ הפעם, למדתי מבר
מספיק.
"קרא לי יצחק", הוא עבר לטון חברותי במקצת, "רוצה לחזור בתשובה
הא?" הנהנתי. "למה?"
היה זה רגע קשה, קשה מדי בשבילי. קצת קשה לי להבין אם הוא כמו
בר והדתי מהטרמפ שיודעים מה שאני רוצה באמת, או מרגיש בעצם.
ייתכן פשוט שהוא נכנס קצת יותר לנבכי הנפש, ומתעלם מהטמטום העז
שלי. החלטתי לשקר לו, אחלה דרך לחזרה בתשובה.
"זה חשוב לי", הודיתי.
"אני מבין", התחיל, "רק... תחתום כאן, ותוכל להצטרף לפלג שלנו
כחוזר רשמי בתשובה", הוא הוציא מהמגירה ספר תנ"ך וכיפה, "קח,
זה יעיל... וחינם".
לקחתי אותם אל כיסי, הוא חייך אליי. "אל תרגיש מוזר, אני יודע
שרק פה חוזרים בתשובה בצורה כזאת, זה בשביל אנשים כמוך", הבנתי
לאן הוא זורם, "אנשים שלא ממש בטוחים בעצמם, שמפחדים", ובעצם
לא הבנתי.
"אני לא אכביד עליך, לך תמשיך... אתה בטח רוצה להצטרף?" הנהנתי
לחיוב. "יום טוב שיהיה לך... בהצלחה", הוא טפח על שכמי והמשיך
לעלעל בספר שעל שולחנו. קמתי ויצאתי במהרה מהחדר, שאחד מאיתנו
לא יחשוב שוב על משהו שאסור, אסור לקחת סיכונים.
ירדתי קומה והלכתי לחדר ההצטרפות, בר כבר לא היה שם, נותרתי
לבד, החלטתי לנסות להיכנס לחדר הפנימי, בו כנראה מצטרפים.
דפקתי בדלת, "כן?" נשמע קול נשי מבפנים, החלטתי להיכנס.
בפנים ישבה בחורה, בערך בגיל של השכנה שלי, היא חייכה. "באת
להצטרף?" לא ממש הקשבתי לה. הייתי עסוק בלנסות להבין למה יש
תמונות פורטרט של עשרות בנות בגילה על הקיר, כולל השכנה שלי.
"מי... זאת?" הצבעתי על השכנה.
"אתה מכיר אותה? זאת נטע", חייכתי וחזרתי אחריה באושר,
"נטע..." היא התחילה לברבר, לא ממש הקשבתי. רק שמתי לב לזה שזה
היה די שלילי, "ובכל זאת, היא לא בסדר", את זה הצלחתי לשמוע.
"מי?" שאלתי בחטף, בלי לשים לב שוב. "נטע", היא הסירה את תשומת
לבי מהתמונות. "מה? למה?" "היא, היא מזמן כבר מוזרה. כבר כמה
שבועות, היא לא איתנו, קשה לי להסביר..." לא רציתי להאמין,
הבחורה לא נראתה אמינה, ובכלל גם די שונה מהדתיות האחרות,
מכוערת.
"טוב די, איפה חותמים?" היא נאנחה והוציאה טופס, חתמתי. "אני
מכיר אותה", הגזמתי, "היא נפלאה", הרחקתי לכת, יצאתי משם, בדרך
החוצה לקחתי את הפרוספקט על חסימת הכבישים מהשולחן ליד הדלת,
"הכל יהיה בסדר", האמנתי.

חזרתי הביתה ודי התעלמתי מההורים שלי שישבו בסלון, פשוט נכנסתי
לחדר והנחתי את הכיפה, הספר והפרוספקט על השולחן, ניסיתי לחקור
לעומקי ולהבין מה קרה, ולא מצאתי כלום.
ייתכן שפשוט אני עושה הכל מנואשות גרידא, אף אחד לא יוכל
להוכיח את זה, אולי אף אחד חוץ ממני, ורק לי יש אינטרס לא
להוכיח את זה, הכי טוב פשוט להמשיך בדרך הלא מובנת שלי.
העדפתי לא לדבר עם בר באותו יום, לא ממש הבנתי מה קרה עד כה,
אבל הוא כנראה העדיף לדבר איתי, הוא כבר חייג אליי והמתין
שאענה כחמש פעמים בחצי השעה האחרונה. אני לא חושב שיש משהו
כל-כך דחוף, ואולי זה פשוט חשוב, הגיע הזמן לענות.
"כן?" עניתי בנונשלנטיות יחסית.
"שלום!" ענה שמח, ובכלל לא כועס, אבל לא לקחתי סיכון,
"ישנתי... ראיתי שהתקשרת..."
"כן, עזוב. אתה בא לקברי צדיקים?" הוא די שלף את זה מהמותן,
ואני לא ממש הייתי מוכן מראש לתשובות בסדר גודל שכזה. העדפתי
להסתפק בגהה. "לא", חרצתי. הוא ניתק לי בפרצוף.
וכך בעצם, אני משחק באמונה, ולא מבין כלום. לא יכול להגדיר
אינטרסים ולא אמונה או אהבה, לא יודע להגדיר דבר, לא כמו בר,
לפחות, שנחרץ בגורלו ויודע מה לעשות בכדי לגרום להשפעת הכלל על
הפרט.
אני רואה את בר עכשיו נוסע באוטובוס קומתיים של "טיולי גילי",
נוסע לו בכביש החוף בדרך לצפת, יושב ליד 42 מזוקנים, ומוכן
להשקיע את הכל, הכל! רק בשביל שיחזור בתשובה, שהכיפה תתאים
יותר, שהלב ייפתח בצורה מיטבית.
הם נוסעים להם, שרים שירי "נחמן מאומן", ואני יושב בחדר, מול
הקיר. הם נוסעים ולא עוצרים, חבושים בכיפות וזקנים, שמחים
ומאושרים, מגיעים לצפת וכולם אצים לקבר של איזה רבי.
הם משתטחים, וטוב להם, בוכים, מבקשים עזרה, ובר איתם, מבין
ללבם, לבו נפתח, אש בוערת בורידיו מאהבה, הדמעות מתבוססות
באדמה בה קבור הרב, הוא ישמור עליו, אני רואה את זה.
נמאס לי לשבת מול הקיר ולקרוא, זה טיפשי, עדיף להשתמש פשוט במה
שאתה יודע ולמתוח את זה לעשרות כיוונים שונים, הרי אנשים לא
מבינים באמת. נמאס לי.

יום שני, אמצע יולי, תוכנית ההתנתקות שמצעיד ראש הממשלה אריאל
שרון כמעט מתחילה, האנשים שאני מתיימר להיות חלק מהם מנסים
בכוח להתנגד מול האנשים שהתיימרתי להיות, בזכות או בחסד, חלק
מהם, מתנגדים להם ומעיפים אותם מהצמתים, אני קרוע בצורה שאפילו
זק"א לא יאתרו אותי.

הפלאפונים של חבריי מאותתים בקול, וגם שלי, קיבלתי sms חד
ונחרץ, הודעה שהיינו מוכנים אליה במשך ימים, צו השעה, ההוראה.
חבשתי את הכיפה, התאבזרתי בכתום לרוב ויצאתי את הבית, האמנתי
שאם אחכה בצומת ליד הבית שלי, בשכונה הדתית הזאת, בטח אראה עוד
מפגין במפגן היום, פשוט חיכיתי.
לפתע הגיע סרט כתום עם גלגלים. הפנאטיות לא הפחידה אותי, פשוט
סימנתי להם באגרסיביות שיעצרו, כמעט נפלתי מתחת לגלגלים, הכל
למען המטרה.
התיישבתי במושב האחורי, מלפניי ישבו שני אחים, גברון והילה,
גברון היה כבן 30, הילה בערך בגילי. ההבעה הסתומה והמפוחדת
ממני די עברה להם והם חייכו. הילה, שישבה בכיסא ליד הנהג,
הסתובבה לכיווני.
"אתה נראה לי מוכר", חייכה אליי.
"אני... לא יודע, אני די חדש... כאן, בעניין הזה..." גמגמתי.
"בכל זאת, לא נורא..." היא קרצה לי והסתובבה.
גברון נהג במהירות ברחבי פתח תקווה, כבר בז'בוטינסקי נראו שבבי
הפתיחה של המפגן הענק, הוא תמרן בין המסלולים ועקף את הפקקים.
"למה אתה כזה שקט?" שאל גברון.
"עזוב אותו..." אמרה הילה, "אל תקשיב לו... הוא סתם מבאס", היא
לחשה לי.
כעת נראו שוטרים בהמשך הכביש, גברון עצר בתחנת האוטובוס מימין
לאוטו. הוא היה שקט.
"מה קרה?" אמרה הילה.
"אני יודע מה הם עושים, הם עוצרים סתם כך, בלי סיבה, את
המתנגדים, לא נוכל לעבור."
שקט נע ונד באוויר, הכה באלימות על עצבנו, גברון שקט.
"מה נעשה?" התחלתי להילחץ.
"זה בסדר, יש לי רעיון", גברון הכריז, "הילה, תעברי אחורה,
תורידו את כל הסרטים הכתומים, יהיה בסדר..."
הילה עברה לאחור, ישבה לידי וחייכה, גברון חייך אלינו בחיוך
'יהיה בסדר', והמשיך לנסוע.
הוא הגיע למחסום המשטרתי, השוטר השמן והשעיר התקרב לאוטו
והסתכל בחלון של גברון, לא הסתכל עלינו בכלל.
"לאן זה?" הוא שאל את גברון.
"יש להם הופעה בתל אביב הערב, ואתה מעכב אותי."
"מי?" שאל השוטר.
"מאחורה, פאבינה ואנריקו, מצ'יקיטיטונוסטסוס, אתה יודע, ערוץ
הילדים."
הילה החזיקה בידי בחוזקה, הרגשתי לחץ ודאגה, היה לי קשה לגרום
לו לברוח, אצלי זה היה מרוכז באיברים אחרים. היא עצרה כל דם
שעבר שם, הרגשה של לחץ ואי אמונה עברה אליי במגעה, ניסיתי לא
לדאוג, היא הסתכלה עליי בחוסר אונים, חייכתי, האמנתי שזה
יעזור.
"על מה אתה מדבר?" השוטר לא היה מעורה בענייני הנוער. "הם הזוג
הכי לוהט בעולם הטלוויזיוני הארגנטינאי, מה קורה איתך?! הם
יאחרו להופעה והכל בגללך", התפרץ אליו גברון בסוג של אמיתיות.
השוטר הביט עליו באי-אמון, והמשיך לעבר החלון האחורי.
הילה תפסה את ידי ביתר חוזקה ונישקה אותי. השוטר הסתכל.
"נו מה, אין לך כבוד?" שאל גברון, שניסה להתאקלם למצב במושב
האחורי.
"טוב טוב, סע..." השוטר הורה, גברון לחץ על דוושת הגז והאוטו
קרטע לכיוון צומת גהה.
היא המשיכה לנשק אותי.
"הילה?" אמר גברון.
היא הפסיקה, המשיכה לעצום עיניה ברוגע, נשמה לעומקה, הסתכלה
עליי וחייכה. "עברנו, לא?" הסתכלה על גברון בזלזול.
"כן הא, לפחות..." הוא שתק למשך מספר שניות ופנה בקיצוניות
למגרש חולי לפני צומת גהה וחנה.
"מקווה שהאוטובוסים לא יצאו..." אמרה הילה.
"או... אוטובוסים?" לא הבנתי.
"כן... לגדר..." היא הסבירה בגישה של 'איך לא ידעתי'.
"יאללה, נו", גברון זירז בנו.
הלכנו במהירות למעלה הצומת, ועדין איני מבין. "על מה את
מדברת?" היא שתקה.
הגענו לצומת ושם חיכו צי שלם של אוטובוסים מקושטים בסרטים
כתומות, זה כבר היה יותר מדי בשבילי.
"אני לא חושב... שאני יכול לבוא..." ניסיתי לתרץ.
"איך אתה יכול? המדינה שלך! תבוא", גברון אמר, מספר אנשים לידו
הסתכלו עלי בכעס, הם לא השפיעו עלי.
"אני לא יכול, זה... מוגזם שם", נחלשתי בטון דיבורי, ראשי החל
להסתחרר. הסתובבתי ללכת משם.
"איתי!" קרא לי קול מוכר מאחד האוטובוסים, זה היה בר.
"בוא כבר! מה אתה עושה?" הוא קרא לי בכעס, הוא היה קצת שונה,
מזוקן ועמוק בצורה כלשהי, נדתי את ראשי לשלילה.
"תבוא! איך אתה יכול לקרוא לעצמך דתי ככה? כולך נקניק עם
כיפה!" הוא ניסה לחדור להגיון, ולא כל-כך הצליח. "איך תצליח
להיכנס לאמונה, איך?!" הוא צעק.
ובאמת איך אוכל? למה באתי בכלל? ואם באתי, צריך לשוב, אבל רק
לאחר הכל, בסוף.
הסתובבתי ורצתי לעבר האוטובוס, בר חייך וסגר את החלון, עליתי
לאוטובוס והמשכתי במעבר לעבר בר.
לפתע יד רכה תפסה את כתפי, די נבהלתי, סבתי לאחור. נטע הייתה
שם, חברותיה לידה, לא מבינות מה היא עושה, היא נישקה אותי
בלחי, חייכה והסתובבה שנית. את הרמז הבנתי, ופשוט המשכתי בשקט,
קצת יותר מאושר, לעבר בר, שלא ראה את המתרחש.

הנסיעה בשיירת האוטובוסים הייתה די קצרה, הם קיצרו דרך שדות
וכבישים חסומים, שברו מחסומי צבא ודילגו מעל הרים וגבעות, הכל
בשביל להגיע לגדר שיושבת לה במחצית הגבעה, להתנגד בכוח.
"זאת גבעת הר-דוד, על שם יוחאי הר-דוד, הוא נהרג בהתנגדות לפני
כמה חודשים, אנחנו עוד ניקום את מותו". שתקתי, לא הבנתי מה קרה
לבר, אבל עדיין היה לו בעיניים זיק של תקווה, שבב של הגיון,
דברים קטנים שלא יכלו להשפיע עליו, אבל עלי בהחלט.
"לא זזים מהגבעה הזאת!" צעק בחור מגודל בקדמת האוטובוס וגרף
אחריו את כל היושבים בתור מחוץ לאוטובוס. היו שם מאות אנשים,
גל כתום הנועד להתפרץ אל המתכת הקרה של המחסום, הגדר ורובי
החיילים, אנשים חדורי אמונה וחסרי הגיון, ואני לא מבין איך אני
קשור לכל זה באמצע.
הם התחילו לצעוד כגוש אחד אל עבר המחסום לפני הגדר, צרחו
וצעקו, "לא זזים מהגבעות!" "שרון בוגד!" ועוד דברים שעתידים
לשבור את מדינתנו ולהחריב אותה על ידי מלחמת אזרחים. אבל מי
אני שאוכל להשפיע על אחד הצדדים? סך הכל תימהוני על גבעה, אין
לי שום דבר להרוויח או להפסיד.
המחסום ישב במעלה הגבעה, האוטובוסים שחנו לרגליה כבר נסעו,
השאירו את מאות המפגינים להתנגד לדעות של אחרים, ולי להסתכל
ולא להבין.
במשך שעות הם עמדו שם וצעקו, קיללו, ניאצו, ניסו לגרום להבין,
והחיילים והשוטרים ניסו לשמור, סך הכל פקודה, ולמי מהדרג
העליון אכפת באמת מה קורה שם.
ילד בן 10 הצית את חבית הנפץ המטפורית שישבה שם, זרק אבן אל
עבר חייל גבעתי שעמד שם, והוא, שכבר לא יכול, ירה באוויר. הרעש
המחריד גרם לכולם להתקדם ולהתעמת, באגרופים, באלות, מה שבא
ליד, העיקר המטרה.
ראיתי את בר צורח שם, מכה כל בעל מדים שבא ליד, נלחם מהלב, לא
מפחד, הוא לא ידע פחד. נטע נשכבה מספר מטרים על הרצפה ונקשרה
לצינור מים, גם את הילה וגברון ראיתי, הם פרצו בכוח את המחסום,
גברון כבר היה בתוך הניידת, בדרך למעצר, הילה התנגדה, לא
יכולתי לראות את המראות, לפחות לא לעומקם.
בין התוהו ובוהו עמד שם דניאל, חבר-שותף למשרד בצבא, לשעבר
כמובן, הוא היה קצין, ובתור אחד שכזה, הוקפץ להגנה במעגל
הנוכחי, איפה שכל חבריי מתנגדים, איפה שאני עומד.
הוא לא הבחין בי, ולא ידעתי אם הייתי רוצה שיבחין בי, העדפתי
להמשיך לעמוד שם ולשתוק, לא להבין. השמש קיפחה על ראשי כולם,
הרוח הייתה מעובה באבק, שמעתי רעשים לא מובנים ברקע, צעקות,
מתכות מתנגשות, אי הבנה נחה על כתפי, הכל התערבב, צבעים
וקולות, עיניי כבר כאבו, ראשי המשיך להסתחרר, רציתי לשכב
ולהיבלע באדמת הגבעה, לזוז ממנה, לזוז מהכל.
"לא נסתפק במחצית!" שמעתי לפתע את נטע, "לא מחצית הגבעה!!! את
כולה! העם היהודי! כל גבעת יוחאי הר-דוד שלנו!" היא עמדה שם
לבדה, מולה עשרות חיילים. היא בכתה.
ניסיתי לצעוק לה שתלך, ולא יכולתי. לבי דפק בחוזקה, נשמתי
נעתקה, גרוני נחנק מעצמו, הזמן עצר מלכת, באמת. לא ידעתי מה
לעשות. היא המשיכה לבכות ולצעוק, עד אשר לקחה אבן מהאדמה וזרקה
לעבר החיילים.
זה פגע לחייל בעין, פרץ דם יצא והוא נפל על הרצפה. החובש
הפלוגתי קפץ לעברו. דניאל, שעמד לידו וספג את מלוא הדם, לא
שלט. הכל לקח כל-כך מעט זמן, וזרם בתודעתי כל-כך לאט.
הוא טען את נשקו וכיוון אל נטע. עדיין לא יכולתי לקרוא לה,
פשוט עזבתי את הסרטים הכתומים מידיי ורצתי, רצתי כמה שיותר מהר
שיכולתי, הגבעה הייתה בשבילי שלמה, בשבילי היא הייתה מישור, לא
הרגשתי את הגדר, לא את המתנגדים, לא את המגנים, שום דבר, רק את
הקליע שעתיד לפרוץ מרובה של דניאל אל לבה של נטע, לא יכולתי
לראות את זה קורה.
"נטע!" לחשתי. קפצתי עליה. נשמעה ירייה, היא הסתכלה עליי לפתע
במבט חלש ומסכן, דחפתי אותה והתגלגלנו על האבנים.
השקט שוב הכה סביבי, היא התנשמה, הסתכלתי עליה, העיניים, כשתי
גלקסיות עצומות, התאחדו, ידעתי מה באמת חשוב.
"הוא נורה!" שמעתי קולות ברקע. הכל התחיל לחזור לקצב רגיל,
ואפילו יותר, כמו קלטת שמנסה להתרגל ל"פאסט פורוורד" בוידאו.
הכל היה מלא ברעשים, אורות, אי הבנה.
"בר!" אמר בחור כתום אחד שעמד לידי. עיניי חזרו למצבן הקודם.
פחדתי להסתכל, אבל לא יכולתי לבגוד, בר שכב שם מתבוסס בדמו,
הרגשתי את זה.
בר חייך, כולם ניסו לגעת בו. "עזבו!" צעקתי. הם הלכו לאחור.
מאחורי הגיעה ניידת טיפול נמרץ צבאית, החובשים העבירו את בר
לאלונקה והעבירו אותו לתוך הניידת, היא נסעה במעלה הגבעה,
למחצית השנייה שלה, מעבר לגדר. כולם עמדו בשקט ולא ידעו כיצד
לעכל.
הסתובבתי והלכתי משם, נטע לא צעקה לי, לא הילה שברחה מהחיילים,
ולא גברון מהניידת, אף אחד לא חשב לנסות לעצור בעדי, פשוט
הלכתי.
רציתי להסתכל לאחור, ראיתי בזווית העין את נטע בוכה, נשארתי
בפרצוף סתום, פשוט המשכתי, חייב להיות גבול אפילו לעצמי.

היה די נעים ביום שבא לאחר מכן, לא ממש חשוב שבלילה לא יכולתי
לישון, שהתנגחתי עם עצמי ועם ההבנה שלי לאמת שלי, פשוט חשבתי
על דבר אחד שקשה להגדיר, כי הוא בעצם בנוי מעשרות דברים, פשוט
העדפתי למות באותו רגע.
הלכתי לי בפתח תקווה, מצפין ברחוב קפלן, מנסה להגיע במהרה
למחלקת האשפוז של בית החולים בלינסון, בתקווה שבר שם, עדיין.
המאבטח בכניסה לבית חולים לא עיכב אותי, הפעם לבשתי בגדים
רגילים, פרצופי היה מרוח בעצב, לא היה לו טעם להפריע.
המשכתי לכיוון המעליות, עלתה איתי במעלית אם של חייל שנפצע
בעזה. האירוניה חגגה עליי כמסיבת אסיד ביער בן-שמן, רק חסר לי
שעשרות בנות דתיות בטוגה ירקדו מולי הורה ולפתע בלינסון ייהפך
לגזר גמדי כתום. "בפעם הבאה אני עולה במדרגות", חשבתי לעצמי.
כשהגענו לקומה השישית, פשוט ברחתי, רצתי אל עבר מחלקת האשפוז
הדחוף, חיפשתי את בר בין החדרים, ולא מצאתי, ידעתי שאסור לי
לדאוג, אבל ההיגיון חזק, מכה בהתאם.
"צריך עזרה?" נאנח רופא מתמחה שנשען לידי על הקיר.
"כן. אני מחפש את בר! יש פה?" נלחצתי וזרקתי עליו, באופן
מילולי, כל מה שהיה לי.
הוא הנהן והמשיך בגישה אדישה מדי. הוא חיפש ברשימות שהחזיק,
העדפתי שהוא לא יגיד לי "הוא לא כאן" או "בוא נשב". העדפתי
שהוא לא יגיד לעולם, שימשיך בהכשרה המסיבית שלו ויחדיר
למטופלים אינפוזיות בכיף.
לא רציתי להיות ככה, פשוט במצב נוכחי, כך שאני הראשון שמגיע,
הרי משפחתו התנתקה ממנו אתמול, כנראה לא שמעה על זה שהוא שם,
איזו מין הרגשה זאת להיות הראשון שנודע למוות, לא מספיק
נשברתי?
"חדר 28", אני מקווה שהוא לא ישן, או משהו, הוא חייך אליי. לא
הבנתי.
רצתי במהירות בין חדרי המסדרון, חיפשתי את הספרות '28', הנחתי
שהן יגיעו מתישהו, או לפי חוק מרפי משונה, רק בסוף, העיקר שהן
יגיעו.
פסחתי על החדר מספר פעמים, אבל בסוף מצאתי אותו, הדלת הייתה
סגורה.
עמדתי שם ונשמתי, לא רציתי להיקרע, הדלת הייתה מחסום רציני, זה
היה קשה.
פתחתי את הדלת.
בפנים ראיתי את בר, עליו שוכבת אחות, כנראה מתנדבת בשירות
לאומי, כבת 20, מנשקת אותו.
אני עומד פעור פה.
בר שוכב שם ומחייך, האחות מסמיקה ובורחת ממנו, היא מנופפת לו
ובורחת מהחדר.
"מה?!" ניסיתי להבין.
בר פשוט חייך ושתק, אולי היה עדיף שכך.
"פשוט... כן..." הוא אמר ושתק. העדפתי להצטרף אליו בשתיקה.
"מה?!" לא יכולתי להסתפק בכך.
"אני חושב שכל האידיאולוגיה מאחורי כל מה שעשינו הייתה מיותרת,
אתה יודע, אין לי מושג למה כל זה קרה", הוא טען באופן אמיתי
להפליא. שתקתי וניסיתי להבין.
"מה הרווחתי מזה? זקן פלאים? חוכמת חיים? אמונה עבה ומועילה?
אתה יודע שלא. סך הכל שטיפת מוח בצורת כדור בבטן ומחסור עצום
בדם", הוא שתק, "שהחטיא את הריאה הימנית בסנטימטר", הוא נאנח,
"אתה יודע מה? שטיפת מוח ומוות ממש לא שווים את זה!" חייכתי
ושתקתי.
"אתה בכלל זוכר למה עשינו את זה?" שאל אותי בצורה רטורית,
"הרווחנו משהו בסגנון? זה בכלל היה שווה את המטרה? אני לא חושב
שעשינו נכון שבכלל תיארנו לעצמנו את המטרה הזאת."
הנהנתי, מה כבר יש להגיד. זה היה מטומטם.
"אז... הכל בסדר?" גמגמתי בניסיון להבין אותו.
"הכל נפלא, חוזרים להתחלה", הוא הכריז.
האחות חזרה מאחוריי. "הוא צריך לישון..." היא אמרה וחייכה. בר
קרץ אליי והזכיר לי את בר הישן והטוב. "כן אחי, נשתמע... ביי."
חייכתי ויצאתי משם, הדלת נטרקה באופן צפוי מאחורי, אזור אי
ההבנה בשכל שלי היה בהצפה.
יצאתי מבית החולים, עמדתי מול השמים, מול השמש, מול העננים,
מסביבי אנשים שחיים את היום-יום שלהם, מנסים לפחות. ואני, מנסה
לא לחיות את היום-יום שלי, איך אני מעז.
נטע קמה מספסל לידי, צמוד לדלת הכניסה לבית החולים, לא הבחנתי
בה.
"הוא בסדר?" היא הבהילה אותי.
הסתכלתי עליה בניסיון להגיע למסקנה, התעלמתי ממחשבות כגון 'מה
קיבינימט היא עושה שם?' וכד', פשוט הייתי עסוק בלהגיד את הדבר
הנכון, לסכם את המאורעות בצורה הטובה ביותר, במילים מעטות
ביותר.
"נמאס לי ממך", אמרתי והלכתי.
היא נותרה שם שוב.

נמאס לי ממזג האוויר הזה, כל-כך טוב וחיובי. הגעתי למסקנה, הכל
או כלום, כבר אין לי כוח.
פשוט צריך לצאת מכל העניין הזה, כי אם להבין אי אפשר, צריך
פשוט להחליט.
שוב אותו דבר, יושב על הספסל בגינה, אני לא רואה אפשרות טובה
מכך. ממש החיים הטובים. הכיפה שהייתה לחלק ממני בזמן האחרון
יושבת לצידי, מנסה להתנתק ממני, ואני מתעלם ממנה. אני מאמין
שזה מגיע לי אחרי המסע הנפשי הארוך הזה, הלמות פטיש ההיגיון
בלבי, אין רצון להבין, אי רצון לדעת, סיבוכים מכלל העולם, ואני
קטן מדי להבין. זה פשוט זה. לשבת בגינה, אי שם באמצע פתח
תקווה, עם הבריזה הקרירה מהמזרקה, הדשא הירקרק, האנשים
המחייכים מיום הקיץ החמים, החיים הטובים.
לא.
רגיעה כבר אין לי, אין לי שום דבר. פשוט יושב על הספסל בשקט,
מול המזרקה, מחכה למוצא, יודע שהוא יגיע בדרך-לא דרך, יגיע
בצורה כלשהי, מתישהו, לאנשהו. אני מאמין באמונה שלמה.
ראיתי אותה מגיעה מולי, לא זזתי, לא גופי ולא הבעתי, גם מוחי
לא ממש פעל יתר על המידה, העדפתי לשתוק. היא פשוט באה, עקפה
ספסל, עברה מזרקה, וישבה לידי.
"איתי..." ניסתה לדבר אליי.
"נטע", השפלתי עיניי ואמרתי בשקט.
"אני מבינה אותך, עוד מהבית שלי, עוד מהמעלית, אני מבינה. זה
בסדר."
"נטע, זה לא היה שווה את זה, תראי למה גרמתי..." דמעות עצב
מתקתקות זלגו מעיניי, ממשיכות לעבר האדמה.
הסתכלתי ובחנתי את שביל הדמעות, "את רואה?" ניסיתי להסביר,
"אין פה גבעות! אין פה דעות! אין כלום! סך הכל ספסל וגינה,
מזרקה, והכל נחמד."
"איתי..." השתקתי אותה לפני שהמשיכה. "לא יכולנו להסתפק
ב'שלום' במעלית? בשירות צבאי רגיל? במחצית הגבעה? בבר שלם
יותר, בשקט שיש פה?" שתקתי והסתכלתי לה עמוק בעיניים. היא
הבינה, הימים האלו גרמו לה להבין, היא פשוט שתקה.
היא תפסה בידיי בחוזקה, שוב גרמה לכל לעצור, ונישקה אותי בלחי,
כמו באוטובוס לגבעות. המציאות נותרה בעיניה, הכל המשיך, האנשים
סביבי, הפרפרים מעליי, המים השוצפים וקוצפים במזרקה, ונטע לא
הבינה, מה לא בסדר?
הסתכלתי עליה, חייכתי קצת, מה כבר יש להפסיד? התקרבתי לשפתיה
והתנשקנו, לאט, התנשקנו באמת.
היא נגעה בי, הרגישה אותי, ואני אותה, ככה, בלי בושה, באמצע
הצהרים.
נגענו, התנשקנו, הרגשנו, אהבנו.
לא היינו צריכים שום דבר, לא היינו צריכים להיות מושפעים מהכל,
מה שקרה כבר לא יקרה, נתעלם ממה שבכלל היה צריך להיות.
אנשים מסביבנו עוברים, בכל הגילאים, מכל העדות, דתיים,
חילונים, חיילים, נהגי אוטובוסים, לכולם נחמד בין הספסלים
והמזרקות ביום השמש הזה, אף אחד לא חושב רעות, יש כאלו שלא
חושבים בכלל.
כל אחד והאמונות שלו, כל אחד והדרכים שלו, עוברים לידנו,
מסתכלים. לא אכפת להם מה אנחנו באמת, מה אנחנו מנסים להיות, אם
היינו בגבעה או בבסיס צבאי. הם פשוט מביטים בנו, בצורה די
מוטרדת ולא מובנת האמת, אבל פשוט מביטים. מנסים לבחון איך אנו
מתנשקים, נוגעים, אוהבים, ואני מרגיש אותה הפעם באמת,
מהרגליים, דרך הבטן והחזה, נוגע בשפתיה ויודע מה היא אהבה
באמת.
וכולם מסתכלים ועוברים, ממשיכים אל עבר האופק, במזג האוויר
הנפלא הזה, ולא ממש מבינים, ולנו בכלל לא אכפת, ובמיוחד לי, כי
אני מסתכל עליה, חושב עליה כעל יצור אנושי, שוכח ממני, שוכח
ממה שהיא בעצם, רק מסתכל, דרך הרגליים, הבטן והחזה, מרגיש
אותה, ויודע הכל, כי לא אכפת, פשוט החלטתי מזמן - מהגבעות
האלו אני לא זז.