קיבלת אותי,
כדף חלק.
שעליו עוד לא שורטטו דברי אהבה מעולם.
בשביל שלא תתבלבל, סימנתי לך בקו מקווקוו את התמונה הגדולה.
רציתי רק לעזור - כי דף חלק אני, וידעתי שזה עלול קצת להרתיע.
כל מה שהיית צריך לעשות זה לחבר את הנקודות.
אבל לך בראש, עברו תמונות אחרות.

בלי הרבה חשיבה מוקדמת או מוזה מסוימת.
לקחת אותי.
והרגשתי מוגנת.
אבל לא התאמתי לך לתבנית.
הייתי דף חלק אבל עם צורה ייחודית.
ואצלך, על המקרר, נתלות רק היצירות הכי טובות.
אלו שגורמות לך להתגאות.
והרי במקום שבו התיימרתי להיות תלויה,
הייתה פעם תלויה תמונה אחרת.
תמונה זוהרת ויפהפייה.
התמונה היחידה שגם במקום אחר אצלך נשמרת.
עבורי, התמונה הייתה זרה.
לא מוכרת.

עם חיוך מבויש על השפתיים ומבט רענן,
גזרת אותי, במספריים של ילד קטן.
וכל מה שרצית זה לגזור יצירה נחמדה -
אחת שתוכל לתלות על המקרר בגאווה.
אפילו צבעת בטוש של אהבה,
ודאגת לא לצאת מהקווים כשצבעת לי את העיניים בטוש הזה.
ואני אהבתי את הצבע החדש שנכנס לי לראש.
למרות שהוא לא היה שלי.
למרות שהוא היה לעתים מלאכותי.

וכשציירת עלי,
וצבעת אותי בצבעים חדשים,
צבעים שאותם למדתי להעריך עם הזמן,
לפעמים הדף שלי היה קצת נרטב.
אבל זה היה בקיץ, בשיא החום.
היה שרב.
ואתה לא הבנת למה הציור המושלם שלך היה נראה טיפה מרוח.
כנראה שלא שמת לב לשלולית שהצטברה בלב הדף שלי.
גם אני לא ממש שמתי לב אליה כל כך.
שמחתי להיות הדף היחיד שהעיניים שלך בוחנות ושהמכחול שלך נוגע
בו.

היום אני תלויה בגאווה על המקרר.
זה מה שרציתי, לא?
אבל בכל זאת משהו בי עדיין מרגיש כמו הדף החלק מההתחלה.
ואני יודעת שתמיד תעלה לי בראש אותה השאלה -
אם בכל זאת אני מרגישה כמו בהתחלה...
האם זה מה שהופך אותי לצבועה?