פעם בשנה הקור העז מגיע.
הוא מחלחל אל הלב, והרגשה נוצרת שצריך למלא את החסר.
ואז, פתיתים מעטים, הוא מתחיל ליפול
מהשמיים כמו נוצות קטנות של קסם, לבן, בתולי וצחור.

הוא נוגע באדמה, מתחיל לכסות.
פורש שמיכה למרחקים שמכסה את האופק בלבן זוהר.
מקפיא דודבנים שנחים על העץ.
עוצר את הזמן ולכמה דקות מאפשר לאושר להכנס, אל הלב.

טיול ביער, על אדמה לבנה.
רקפת מציצה, רקפת ששרדה את הקור, רקפת של תקווה.
אז הוא נמס, למים זורמים
ועם הזרם, נשטפת השכחה והדאגות חוזרות חזרה למקומן הטבעי.