יובל היתה לבד בחדר. כ"כ לבד. החדר היה כ"כ ריק. היא הביטה לצד
השני של החדר, נראה כ"כ רחוק, כ"כ ענק, כ"כ ריק.אין שם אף אחד.
אין שם שום דבר. רועי לא היתה שם. רועי לא היתה בכלל. רועי
מתה. זה הכל, היא לא תחזור. יובל יותר לא תראה את אחותה
הגדולה, לא תציץ לה כשהיא עם חבר שלה, לא תראה אותה מתאפרת, לא
תדבר איתה כל הלילה על כלום, פשוט לא. כי רועי לא תחזור.
ואפילו אם יובל תבכה, היא לא תחזור, ויובל ידעה אז היא לא
בכתה. לא שהיא לא רצתה, היא פשוט לא הצליחה.
"יובל! למה את ערה? את הולכת לבית ספר?!" אמא של יובל היתה כ"כ
מופתעת. רק אתמול היתה ההלוויה, רק אתמול רועי כ"כ מתה,
ויובל... יובל יצאה באמצע ההלוויה, יובל לא בכתה אתמול ולא יום
לפני זה, אפילו לא ביום שרועי מתה. יובל היתה צריכה לבכות!
היתה חייבת! והיא לא. ועכשו היא הולכת לבית ספר, וגם שם לא
תבכה, כאילו רועי לא מתה, כאילו הכל כמו תמיד.
יובל נכנסה לכתה, היא נכנסה ביחד עם כולם אבל עדיין כל המבטים
הופנו אליה. היא חייכה, חייכה כמו שבחיים לא חייכה, כמו שבחיים
לא תחייך. הם ידעו שוריע מתה. הם ראו את יובל שמחה אומרת להם,
כבדיחה "אל תסתכלו עלי! כלום לא קרה. לא הייתי פה יומיים
וחזרתי לבית ספר" היא עדיין חייכה, היא נראתה כ"כ שמחה, שמחה
מבחוץ כמו שהיתה עצבוה מבפנים. אסור להם להבין! אסור לה
לבכות!
היא לא בכתה באותו יום, לא בכתה למחרת ולא בכתה כל השבוע. היא
רצתה לשכוח, שהיתה לה אחות, שהיא אהבה אותה, שהיא היתה היחידה
שאהבה אותה בחזרה. יובל היתה עכשיו כ"כ לבד! ורועי כ"כ מתה.
היא שנאה את רועי בגלל זה, בגלל שהיא מתה. בגלל שכולם מסתכלים
עליה עכשיו, בגלל שמפחדים להגיד משהו "שמח" לידה!
החיים נמשכו אבל הם היו כ"כ איטיים. כ"כ לא מה שהיו, לפני
שוריע מתה. והכל היה שונה. החדר הריק, המבטים של הילדים, הכעס
של אמא של זה שיובל לא בכתה. תוך חודשיים היגיע יום הזיכרון,
הם היו חייבים ללכת לבית הקברות, כי רועי היתה מתה. יובל לא
הלכה. היא לא הלכה כמו שהיא לא הלכה במשך השבעה ולא אחרי ולא
ב30 ולא היתה שם בכלל, מאז שיצאה משם, בלי דמעות בעיניים,
כשרועי מתה. היום כולם היו שם, בבית הקברות הצבאי, כל החברים
של רועי, כל הקרובים של רועי, כל החברים של אחותה, אבל יובל לא
היתה.
עברה כמעט שנה. כולם התרגלו. יובל לא בכתה אף פעם, התרגלו גם
לזה, רועי לא חזרה הביתה, החדר הריק, המבטים, מתרגלים. יובל לר
יכלה יותר לאהוב ולשמוח. היא אהבה את רועי. רועי מתה, היא שמחה
ביחד עם רועי. רועי תמיד תישאר מתה! קבורה אי שם באדמה. אדמה
שלעולם לא תבכה בגללה.
יובל היתה בת 17. עברו שנים מאז שרועי מתה. הרבה שנים שיובל לא
בכתה. היא גם לא שמחה, היא רצתה למות ביחד עם אחותה. היא מתה
ביחד איתה. אבל אחותה היתה מתה באדמה והיא היתה מתה באוויר.
נחנקת מהחיים. מקיאה את האויר שנשמה. אותו אויר שרועי לא
הספיקה לנשום. כי רועי מתה.
זה היה בראשון בינואר, יום ההולדת ה-20 של רועי. יובל הלכה
וקנתה לה מתנה. היא לא ידעה מה לקנות, אז היא קנתה לה שמלה.
השמלה היתה צריכה להתאים לה ביוק. שמלה שחורה עם 4 רצועות
לבנות ככתפיות באיקס. היא ידעה שרועי תאהב תשימלה. היא גם קנתה
לה עוגה. היא באה הביתה שמחה. פעם ראשונה שהיא היתה שמחה. יובל
גילתה חדר ריק. היא התחילה להתרוצץ בכל הבית. מחפשת את רועי.
ואז הבינה, רועי מתה!
יובל בכתה.
היא מעולם לא בכתה ככה ולעולם גם לא תבכה ככה יותר. היא צרחה
מכאב. כי אחותה מתה. היא ידעה. יובל לקחה את השמלה ורצה לאוטו.
המכונית החדשה שההורים קנו לה. הכחול של האוטו היה כ"כ מבריק.
והגשם. היא התניעה. כל הדרך לכביש הראשי היא בכתה. נשארו רק
עוד 10 דקות נסיעה לבית הקברות הצבאי והיא בכתה. עיניה היו
רטובות כ"כ, היא לא ראתה את הכביש, כי גם השמיים בכו איתה. כי
רועי מתה.
פתאום היא שמעה רעש חזק. היא פתחה את עיניה ולא ראתה כלום. ואז
היא ראתה את רועי, את ההלוויה של רועי, את איך שהיא עוזבת את
בית הקברות, את איך שהיא לא בכתה והמבטים והחדר הריק והכל
נהייה כלום ושום דבר נהייה הכל כי יובל מתה. יובל מתה כשהיא
רצתה לחיות. היא רצתה לחיות בשביל רועי שמתה רק עכשיו. רק
שנתיים אחרי. אבל יובל מתה. היא נקברה באדמה שמעולם לא בכתה על
מותה של רועי. האדמה גם לא בכתה על מותה יובל. כי האדמה לא
יודעת לבכות...


ספטמבר 2001