תמיד אומרים שמבקר האמנות הכי טוב שיכול להיות הוא אתה בעצמך.

אני, אפילו באמצע זיון משולהב, יכול להיזכר באותו פסיק קטן
וטורדני שאני רוצה להעביר מקום, אה כן, ועכשיו יהיה זמן טוב
לגנוח.

זה די מצחיק. תמיד שמתארים אמנים, הם מלאים ברגש אדום כזה
שמשפריץ להם מכל החורים. אנשי רגש אמיתיים. איך זה שאני לא
כזה?
אני די אמן, הייתי אומר, בעיקר תחת התקווה שאחרים יסכימו.
אבל... אין לי רגש. ומה שהכי מצחיק זה שזה לא פוגע ביצירות
שלי.
תמיד מתארים אותם כמורכבות, בעלת רבדים שונים, אולי במקרה הכי
גרוע קצת מרוחקות, אבל חוסר רגש? זה אף פעם לא עלה כציר אצלי,
לא משהו שציינו, או  שאמרו ופשוט לא הקשבתי, זה גם די הגיוני.

לפעמים יש לי הרגשה שאולי היצירה יונקת ממני את הרגשות. אולי
כל כך הרבה עובר אל הנייר, שאצלי לא נשאר שום דבר. זה נראה לי
תירוץ מעולה. השאלה היא: האם אני היחיד?

מי יודע, אולי כל האמנים האדומים האלו היו בכלל אפורים, או
במקרה הממש טוב - כחולים.
רק במסיבות ההשקה, אחרי שהם שתו/ עישנו/ הזריקו/ לא יודע מה
עוד האמנים האלו עושים בימינו, הם היו הופכים לאדומים, לממש
קצת זמן, אבל מספיק כדי שישאר הרושם.

יכול להיות שהם סתם היו בודדים, ירוקים, אבל לא ירוק מגניב
כזה, של צמיחה, יותר כמו ירוק דהוי, כזה שכיבסו אותו פעם אחת
יותר מדי. וכל פעם שמישהו היה מתקרב הם היו מהבהבים קצת באדום,
שיראה יחייך וילך, ואז חוזרים לירקרקות האופינית שלהם.

בכל מקרה עכשיו נזכרתי שאני צריך לגמור ולהגיד לו כמה טוב הוא
היה, רק הכי חשוב זה לזכור להעביר את הפסיק הזה, שאני לא אשכח
עוד פעם.