תראו את השדה.

עד כמה מרגיע השדה, כאשר ענפיו נעים באיטיות עם כיוון הרוח.
כאשר ריח עליו בשילוב עם הטל מגיחים לאפנו.
במיוחד כשרצים בו הטלאים שגידלנו, עסוקים בעניינם, חושבים או
לא חושבים.

השדה יפה גם כשהוא נראה רק מזווית העין כשנעמוד על הכביש השכן,
שלאחרונה מכיל יותר מצבות מבית-הקברות שנמצא לא הרחק מכאן.

לרוץ, לרוץ בשדה עטופים בסדין הריחני שנשאר בזיכרון, לרוץ איתו
עד קצותיו ובחזרה כחיות-בר, נוטפים זיעה המתקררת במגע עם הרוח
הקלה.

להיות מלוטפים על-ידי קצוות עלי הענפים שגדלו כל-כך יפה מאז
שנשתלו.
להיחנק מדמעותינו וקולות הצחקוק השברירי המרעיד לעיתים.
אוהבים, עד שנגמרת האהבה בעולם, ואז עוברים לעולם אחר, מדהים
אף יותר, מלא באהבה, וגומרים אותה גם שם, שואבים את כולה,
ועוברים לעולם הבא בתור, עד אין קץ.

לפעמים משפורטים על מיתרי הגיטרה בליווי קולות הרקע מהשדה,
מדמיינים זאת, אך אי-אפשר להזכר עם השדה ברגעים כה נפלאים
שכמעט ופורחים מזכרוננו אם לא היו מתרעננים מפעם לפעם מהריח.

תמיד אפשר לחבק את השדה, לחבק אותו עד שיכאב לו, לשדה.
עד שכמעט וניתן להיות בטוח שהשדה בוכה, עד שהטלאים יתרגשו
כל-כך שהם יבואו וילקקו את דמעותיו.

את הכביש, אי-אפשר לחבק ולסוף, אנחנו יודעים, שזווית הראייה
היחידה שבאמת תשאר לנו אל השדה תהיה רק ממצבותינו אשר על
הכביש.