האם המוות עצמו יכול להרגיש בודד? היא שואלת את עצמה. מנדנדת
את רגליה כילדה, מתחממת מהשמש שקורנת עליה, מקרוב כל כך. אלת
המוות, הבדידות והדממה. בקרב האלים לא חיבבו אותה במיוחד.
אפילו את אל המלחמה, ואת אל ראשי הממשלה והשרים הם קיבלו. אבל
היא בכל זאת נשארה מבודדת מהם. אולי מתוך בחירה שלה, לא בחירה
מודעת אמנם, אבל בכל זאת בחירה.
הבדידות בודדה, והיא עצובה. יושבת על ענן ומנדנדת את הרגליים.
זה די נחמד בסך הכל, להיות אלה. היא לא חשבה על זה ככה כשקיבלה
את העבודה, כל עניין הנגינה בנבל, עננים ופירות כל היום, היא
באמת חשבה שזאת הולכת להיות עבודה משרדית כזאת, כמו שהיא ראתה
באיזה תכנית בטלוויזיה. מתברר שלא.
כבר די הרבה שנים היא ככה, אלת המוות וכו' וכו'. זה די מבאס.
בדרישות העבודה גם לא היה רשום הרבה, רק אמרו שהיא צריכה להיות
מוכנה לעבוד שעות ארוכות מאוד, ושהרווח משתלם. חיי נצח שמימיים
וכל זה. פעם זה נראה מגניב, עכשיו זה רגיל.
כבר יצא לה להרוג די הרבה. היא אפילו הרגה את ההורים שלה. את
אבא שלה באמצע זיון מהצד, היא עדיין לא הצליחה להחליט מה נורא
יותר, להרוג את אבא שלך, או לראות אותו עירום מזדיין.
די עצוב לה עכשיו, כשהיא יושבת ככה על הענן שלה. שיער בלונדיני
ארוך, עלי כותרת וגלימה לבנה, צלחת ענבים אדומים ונקטר מנגו של
פריגת (קיצוצים), 'סוריאליסטי משהו' היא חושבת ונאנחת. נשענת
אחורה ונותנת לענן הצמר גפן לעטוף אותה.
לבדידות עצמה, בודד כרגע, והיא הייתה רוצה חיבוק.