לקראת יום כיפור, עשרת ימי חזרה בתשובה

                         
... הוא תהה ולא הצליח בשום פנים ואופן להבין איפה זה יכול
להיות. הוא הרי חפר עד לשורש האדמה, הוא הוציא עפר בכמויות
אדירות, מהבוקר, מאז שעמד על דעתו, הוא עמל פה במדבר הצחיח,
מרים ומנחית את האת פעם אחרי פעם, ללא לאות, בלי לחשוב על שום
דבר אחר מלבד האוצר שמחכה לו פה באדמה.
אבל- וזאת הוא החל לקלוט רק כעת- זה נראה כאילו אין כאן שום
דבר. פשוט כלום. זה חייב להיות פה, אבל זה פשוט לא... הכל היה
לשווא... זה לא יכול להיות...
התובנה החלה לחלחל אט אט אל הכרתו החדגונית, ניחתת כמעין
טיפטוף של גשם בתחילת עונות הסערות, המתגבר אט אט לכדי מבול
שוצף. האת נפלה על האדמה הרכה והשמיעה מעין רעש עמום, עת שהוא
החל בוהה באדמה במבט זגוגי כמי שלקה בהלם. הוא התיישב בכבדות
ועיניו החלו מתערפלות, דמעות החלו לזלוג במורד לחייו מלאות
הזיפים, שוטפות איתן את הזעה וניקוות בזוויות פיו. כעת כבר היה
שרוע כולו על האדמה החומה, לחיו על האדמה, ועיניו מופנות אל
האופק. כך שכב במשך שעה ארוכה, השמש קופחת על ראשו ועיט חמדן
מסתובב סביבו בצווחות מקפיאות דם. הוא לא חשב, רק שכב, והשמש
המשיכה לחמם את הגוף הדומם .
... אחרי זמן מסוים, הוא לא ידע אם היו אלה כמה דקות או כמה
שעות, הוא התעורר מהחשיכה. האור הבוהק של השמש סינוור את
עיניו. מוחו התבהר לאיטו, כיודע שאין לאן למהר.
כשניסה לקום בפעם הראשונה, הוא הרגיש כאב חד בגבו. העיט החל
לאכול אותו. הוא קפץ על רגליו והעיט התעופף משם בצווחות. הוא
הסתכל סביבו, לא היה דבר. העולם היה מדבר ארוך וצחיח, ללא זכר
למקום יישוב או חיים. הוא התיישב שוב על האדמה. כעת כבר לא
הרגיש צורך לבכות, מוחו היה ריק. הוא הסתכל שוב סביבו, על הבור
שחפר, וערימת העפר העצומה שהתנשאה לצידו, מעין אנדרטה מפוארת
וגדולה לחלום הגנוז, לחיים שירדו לטמיון, לאוצר שלא היה ...
הסתכל על השמש, הדמעות זלגו שוב, מעומק הלב. השילוב בין
השניים, בתיווכם של חוקי הפיזיקה היציבים, הוליד קשת זעירה.
ואז הוא הבין.
זה ניחת עליו בפתאומיות כזו שהוא כמעט התמוטט שנית; הוא הרגיש
משום מה כאילו מישהו זרק אותו לפתע לאגם גדול.
הוא ניסה להתרומם, אך לא הצליח. גבו שתת דם, והוא היה תשוש
מדי. בזחילה הוא התקדם אט אט אל עבר ערימת העפר שהוציא מהבור.
הוא חפן את האדמה בידיו והתבונן. ואכן, כמו שחשב, זה היה זה.
האדמה שהוציא מהבור היתה אדמת תרפין טהורה. יותר יקר מזהב,
יותר יקר מיהלום, בכמות אינסופית.
הוא חפן את ידיו באדמה הקדושה ועלץ כמו הגיע לגן עדן. ליבו עלה
על גדותיו וגופו רטט מהתרגשות.

שיכור מאושר נשכב על ערמת העפר, ונרדם.