הכל החל בחלום. חלום מוחשי להחריד, עם צבעים עזים וחדים ורגשות
מוחשיים יותר מאשר במציאות. חלמתי שאני נמצא בטרקלין גדול
ומרווח. זיהיתי אותו מיד, זה היה הטרקלין של בת-זוגתי לשעבר.
ישבו מסביבי כל האנשים שהיו חלק מחיי עד לפני שנתיים, וכיום
אינם עוד. רצוי לציין כי החוג החברתי שהקיף אותי בעשור האחרון
נגוז כלא היה עת שילחה אותי שרון מעליה. מיותר לומר כי באתי
במבוכה נוראה באותו הטרקלין. בחלומות שלי, שתוקפים אותי מדי
לילה ואינם נותנים לי מנוח, אני מגלה את רגשותיי האמיתיים
כלפיה. בעוד שבחיי היום-יום אני משכנע עצמי שגזרתי את כל חוטי
האהבה שקשרו בינינו עת ירד ליל, האמת מכה בפניי פעם אחר פעם,
ותמיד מוצאת אותי בלתי מוכן בעליל, מפוחד כפעוט שנזרק ברחוב
ראשי בעיר-הבירה.

על כל פנים, המבוכה שתקפה אותי עת נפגשו עיניי עם עיניה של
מושא אהבתי בעשר השנים האחרונות גברה ביתר שאת, כאשר היא פנתה
אליי בדברים. מה היה תוכן הדברים, זאת אינני זוכר. זכור לי רק
כי היא החלה לנשק אותי בלהט, נשיקות שהיו מלאות ברגש מוזר
ובלתי-מתאים. חשבתי לעצמי ש"היא מיואשת!" לאחר שהתגברתי על
ההלם הראשוני, תקפוני לבטים רבים. מחד, הייתה זו התגשמות כל
כיסופיי מאז נפרדה ממני, והאושר הגלום בשפתיה הרכות הימם אותי
כמכת ברק. מאידך, הכבוד העצמי תבע את מקומו בגאון והצליף בי
ללא רחמים, "מוג-לב רכיכתי שכמוך! הן הבטחת לעצמך ואף נדרת נדר
שלא ליפול שוב בזרועותיה של אשה זו, שקירננה אותך וגרמה לך מפח
נפש כה רב". כללו של דבר, דחיתי אותה מעליי בעודי מתלעלע
בלשוני ואומר בקול בכייני "צר לי שרון, אך לא נוכל לחזור להיות
יחד, וזהו זה." בתגובה לדבריי נתקלתי בשני טורי שיניים בוהקות
שנחשפו בפניי. זה היה חיוך כה לעגני ומרושע, עד כי נסוגתי
לאחור ואמרתי לצאת מן הטרקלין. שמעתי את צחוקה המצטלצל ואת
קולה השמח עד בלי די; "ומי רצה אותך בכלל, נכה שכמותך? רק
רציתי להשתעשע פעם יחידה, לזכר אותם הימים הטובים." כל מילה
פילחה את נשמתי כפגיון. חשתי כה מבוזה ומושפל, והתחושה הזו רק
התעצמה כשנוכחתי לדעת כי כל שאר המסובין שהוזמנו לסלון והיו
עדים לפארסה הזו, תמכו בשרון ללא עוררין. מקצתם אף גידפו אותי
ולעגו לי ללא רחם. סופו של דבר, ראיתי את שרון מחובקת באושר,
ישובה ליד אחד, שהיה בעת כלשהי מידידיי הטובים ביותר. התעוררתי
בהלם מוחלט, ואף סירבתי לצאת מן המיטה עד לרדת הערב.

כשהואלתי לקום מן המיטה סוף-סוף, חדרי היה מלא בצללי שקיעה
ששיוו לו מראה מלנכולי עד מאד, דבר שהתאים לתחושותיי הפנימיות
וגרם לי לחשוד שאולי אני הוא זה המקנה לחדר את צבעו ולא השמש
השוקעת. בכלל, נראה לי מוזר עד כמה מצב רוחן של הבריות מושפע
ממזג האוויר השורר בחוץ. די במספר קרני שמש בוהקות ולבם מאיים
להתפוצץ מרוב שמחה, והם אצים-רצים להם לחפש אנשים אחרים
להתרועע עימם. ברם, דבר זה נכון רק לגבי אותם האנשים שיש להם
חברים, ואילו אני, כפי שציינתי כבר, נותרתי גלמוד. עובדה זו
כשלעצמה אינה מטרידה אותי כל כך, אולם ברגעים מסוימים מעין זה,
אינני מכחיש שהייתי מוצא נחמה בידיד קרוב (שמא אעז לומר
אהובה?). החדר המרווח היה לי אז לזרא, התבוננתי סביבי והתעכבתי
במבטי על כל רהיט. שעה ארוכה ישבתי על קצה המיטה, בוהה בחפצים
הדוממים ומנסה להשיב לעצמי מספיק כוחות נפש על מנת לצאת
מהקיפאון ולהתאושש.

החדר נותר כמו בזמנים עברו. הוא אינו יודע אילו תמורות התחוללו
בנפשי במהלך ארבע השנים האחרונות. חפצים דוממים אלו, רהיטים
מוצקים וכבדים שאין הזמן משפיע עליהם, לא כמוהם היא נפש האדם,
שכה משתנה בזמן קצר כל כך. דמיתי בנפשי שאולי מעט מוסיקה וספר
טוב יוציאוני מן הבוץ, ושמתי פעמיי לעבר המטבח, כדי להכין כוס
תה. בדרך עברתי על פני חדר הפסנתר והעפתי בו מבט עגום.
על הקיר הייתה תלויה כתבה ממוסגרת בין שתי תמונות של מטיס.
הכותרת קראה בגאון - "ק.ר. - וירטואוז". התבוננתי בפסנתר הכנף
השחור והבוהק ועלה בעיני רוחי הרסיטל האחרון שנתתי, לפני ארבע
שנים. אני זוכר שניגנתי כהדרן את הפולונייז השישי של שופן,
"ההירואי". לא היה זה בפני קהל גדול, אך התשואות היו רמות
ביותר. בדרכנו הביתה שרון אמרה לי בעיניים מעריצות שכשניגנתי
היא חשה שאין יאוש בעולם.

שמתי בפטיפון תקליט ישן של ארתור רובינשטיין ומילאתי מים
במיחם. האקורדים המופלאים של "סצנות מהילדות" מאת שומאן התמזגו
עם הדמעות שנקוו בעיניי. לפתע חשתי שאינני מסוגל עוד וכאחוז
דיבוק קרעתי מעליי את כל בגדיי ונשארתי עירום למחצה מול מראה
ענקית וכבדה. השתקף בצד השני גבר גאה, זקוף קומה, בעל גבינים
עבותים ורציניים ושתי עיניים קטנות ושחורות. השפלתי את עיניי
כלפי מטה והסתכלתי על כף ידי הימנית. נזכרתי במורה
בקונסרבטוריון מתמוגג "אח! אלו הן ידיים של פסנתרן אמיתי,
אצבעות כל כך ארוכות ודקות..."
במקום שבו הייתה פעם כף היד המופלאה הזו התנוסס לו בגאון גדם
עגלגל ועירום.
כל כך הרבה תווים נפלאים שלעולם לא אוכל לנגן, כל כך הרבה אהבה
יש בעולם, אך היא לעולם לא תהיה מנת חלקי.

ואותן המילים שחזרו על עצמן שוב ושוב מתוך השפתיים הרכות ההן -
"כשאתה מנגן, אז אין יאוש בעולם".