אהבתי אותו. מאוד מאוד. אבל לא בצורה של אהבה "כזאת". לא
בתשוקה, במשיכה גופנית.
נמשכתי אל הנפש שלו. רציתי להיות אתו. רציתי שהוא יהיה משענת
בשבילי, כתף שאוכל לבכות עליה. רציתי שהוא יחבק אותי חזק-חזק,
ולא יעזוב לעולם. רציתי לחשוף את עצמי אליו, לשתף אותו בכל
המחשבות שלי, בכל הרגשות שלי.
רציתי לנשום אותו, לחיות אותו, להרגיש אותו. כל-כך שבר אותי
לראות, שהוא לא מרגיש ככה כלפי. כל-כך כאב לי, שהוא התייחס
אליהן יותר מאליי, אהב אותן יותר ממני.
וכמה פעמים רציתי למות בגלל זה...פשוט להירדם ולא לקום אל
המציאות הקודרת, אל התהום אליה הנפש לא הפסיקה לצלול, כל פעם
שראיתי אותו...יותר למטה...עמוק אל תוך הדיכאון, הכאב, הצער.
ואיך רציתי להיות אתו, בצורה שקשה לתאר. כבר לא ידעתי מה
לעשות.
גם כשלא חשבתי עליו, הלב שלי חשב עליו, וכל הנשמה שלי כמהה
לקרבה, נהתה אחרי ישותו.
אבל כמו שאמא תמיד אמרה לי...לא כל מה שרוצים- מקבלים...
כמו חתך של סכין חד, כל פעם שראיתי אותו איתן. לא מתייחס אליי
כמעט, לא איכפת לו. וכך , עם נפש מצולקת...
הפסקתי לאהוב את עצמי. שנאתי את עצמי על האדם שאני. האדם שהוא
לא רצה ולא אהב.

מה אני אגיד לכם? מלמעלה עכשיו, זה נראה שונה. עכשיו, בשלווה
הזאת, הכל נראה כמו סיוט רחוק.
עוברות בי צמרמורות של חום וכאב כשאני נזכרת בו, אבל הכאב
שחשתי אז כבר לא נוגע לי.
כאן למעלה הכל אחרת.
אבל אהבתי אותו. מאוד מאוד.