כשהייתי ילדה קטנה הגיעו גלי העלייה הגדולה ובין העולים היתה
גם מרים.
מרים היתה התופרת שלנו. אז נהגו לקנות בדים ולהזמין תופרת
שתתפור בבית כדי "שזה יישב טוב על הגוף". "רק עניים קונים
בגדים בחנות", נהגה אמא שלי לומר, "וחוץ מזה, מי יודע מי מדד
בגדים בחנות ואיזה מחלות חס וחלילה יכולות להיות לו." לפני
מרים, גב' לוי היתה התופרת שלנו אבל היא סירבה לבוא אלינו
ודרשה ברוב חוצפתה שנבוא אליה למדידות, והיא גרה בקומה
הרביעית!

אמא שלי ששקלה אז למעלה מ-90 קילו, מאד לא אהבה את העלייה
במעלה המדרגות לביתה של גב' לוי. וחוץ מזה גב' לוי היתה
"פרנקינלה" ולא ידעה אידיש, ותופרת טובה אליבא דאמא שלי, יכלה
להיות רק דוברת אידיש.
אז כשהופיעה מרים, אמא שלי היתה מאושרת. ומרים אפילו ידעה
לעשות "אזור" בבגדים שהיא תפרה וכל המכרות של אמא שלי נורא
קינאו.
אני מניחה שאמא שלי נזקקה לתופרת משום ששום חנות לא החזיקה
בגדים במידה שלה, אבל מרים היתה אומרת לה שהיא לא שמנה, שרק
הגוף שלה ובעיקר העצמות שלה קצת כבדות, ואמא שלי היתה מקלסת את
מרים באידיש שניתנה לי במתנה לימים מתוך שהאזנתי לשיחותיהן.

יום אחד איחרה מרים, ואמא שלי, שתמיד היתה נרגנת וכעסנית,
הפרכה לאמרה ששמנים הם טובי לב ושמחים, כמעט אמרה למרים כמה
"מילים טובות", אלא שמרים התחילה מספרת בהתרגשות משהו באידיש,
ואמא שלי צחקה.
"מה, מה היא אמרה?" שאלתי. "זה לא בשבילך", אמרה אמא שלי שהיתה
מורה ותמיד ידעה מה נכון ומה לא נכון לכל אחד.
אבל דווקא מרים שאף פעם לא חלקה על דעתה של אמא שלי התערבה כאן
ואמרה "מיידעלה"... ואז כנראה שאמא שלי עשתה רי פליי מהיר
וראתה שבסיפור של מרים אין מילים גסות חוץ מ"תחתונים" ונתנה
למרים לספר לי את הסיפור.

"את רואה מיידעלה", אמרה מרים, "היום היה נורא חם", "מאד,
מאד", אמרה אמא שלי שתיקנה לכולם שגיאות ושהיתה מעמידה תלמיד
ששגה לפני הכיתה וכולם היו מצביעים עליו כשאמא שלי מנצחת
וקוראים לו "מלך השגיאות, מלך השגיאות" ."אז אני", המשיכה
מרים, "לבשתי את השמלה הזאתי", "הזאת, הזאת" אמרה אמא שלי.
"ומלמטה לבשתי רק תחתונים ממשי." "בלי קומבניזון", הוסיפה אמא
שלי. "אזוי", אמרה מרים והרימה את שמלתה למעלה.

אהבתי לראות את רגליה של מרים. הן היו ארוכות ורזות. אני אף
פעם לא ידעתי שרגליים של נשים מבוגרות יכולות לצאת מן האגן
כשרווח בין שתיהן, שהרי עד הברכיים נראו רגליה של אמי כגוש
רוטט.
"ואז", המשיכה מרים, "הלכתי ברחוב הרצל, בהדר הכרמל, על יד בית
הקרומות" "הקרונות, הקרונות" "כשכולם הולכים לעבודה, ופתאום
הרגשתי שהגומי של התחתונים שלי נפתח, והתחתונים שלי רצו, רצו,
מהר, מהר, ככה, ככה, למטה, ונפלו על הנעליים שלי." ומרים
הצביעה על הנעליים שלה, נעלי עקב מהודרות.

אהבתי את הבגדים של מרים. היא תמיד היתה לבושה כל כך יפה,
והיתה כל כך מטופחת. מרים נראתה כמו גברת, ואמא שלי לידה נראתה
כל כך כמו עוזרת. אהבתי את ריח הבושם שעלה ממרים. את בתי שחיה
המגולחים. אמא שלי אף פעם לא גילחה את שערות בית שחיה וריח של
זיעה תמיד עלה ממנה ובעיקר בחודשי הקיץ. מרים היתה יפה ונינוחה
בעיני. אהבתי להביט בה ולחשוב שפעם, כשאגדל, אולי אראה כמוה.

"אז מה עשית?" שאלתי. "תיכף, תיכף היא תספר לך," אמרה אמא שלי.
"אני פשוט הוצאתי את הרגליים מהתחתונים, והלכתי. עשיתי כמו אני
לא יודעת של מי התחתונים האלה." "היא פשוט התעלמה", הסבירה אמא
שלי, שמאד אהבה להסביר כל דבר. "מיידעלה", אמרה מרים, "ככה
צריך לעשות בחיים. אם משהו רע קורה, פשוט להשאיר אותו שם וללכת
הלאה, גם אם את עשית אותו, את זה המשהו רע, וגם אם זה קרה
ככה." "כך, כך" מלמלה אמא שלי.

באותם הימים למדנו בבית הספר על אשת לוט. מהסיפור של מרים אני
הבנתי שמה שקרה לאשת לוט זה שכשהם ברחו, התחתונים שלה נפלו,
והיא במקום לנוס בחפזה עם כולם הסתכלה למטה, ואחר כך, כשכולם
המשיכו לברוח היא הביטה אחורה על התחתונים (והם בטח היו נורא
מלוכלכים) ובגלל זה, ורק בגלל זה, היא הפכה לנציב של מלח.

וכך קיבלתי בבוקר קיצי שיעור מאלף בפילוסופיה ממרים, שלימים
נשבר לבה על התחתונים המלוכלכים של ילדיה שסרחו, ושהיא המשיכה
להתבונן בתחתונים אלה זמן רב. את השיעור הזה של מרים, שהיא
הצליחה לפעול לפיו בבוקר קיץ, אני משתדלת ליישם, לא תמיד
בהצלחה.