אהרון שכב בתנוחה כמעט מפתה על המיטה של אבא ואמא שלו.
"יש זמן", הוא אמר, "הם חוזרים רק ב 12.".
ואני חשבתי לעצמי, כבר הרבה זמן לא נגעתי, לא הזעתי נכון. כבר
הרבה זמן אני שוכב לבד במיטה.
עדיין, הרגשתי עודף. מכולן, כל אלה שזימזמו מסביבי ללא הרף,
ידעו טעות, וכמו עיוורות נכנסו ושברו לעצמן את העוקץ.  
בצעד נקי נפלתי למיטה. אהרון חייך בזווית, והודיע במבט שהוא
מרוצה מהחלטתי.
בבוקר התעוררתי במיטתי שלי, בביתי.
ידעתי את שחלמתי, ואחרי הצהריים, כשחזרתי מביה"ס, התקשרתי
לאהרון.
אהרון אמר שהוא יגיע בעוד שעה.
סידרתי הכל על השידה שליד המיטה שלי. הרבצתי קצת לכריות שייצא
האבק והוצאתי את הכלב. מזל שההורים שלי לא היו בארץ, אחרת היו
צועקים עלי שהוצאתי את לבן מוקדם מדי ועכשיו הוא יפשתן להם על
השטיחים בלילה.
שטיחים עבים כאלה, יפניים או סיניים, אני לא בטוח. בכל מקרה
היה נעים לשכב עליהם.  
הכנתי לימונדה מהולה ושתי כוסות, וישבתי. חיכיתי שעה ורבע כמעט
עד שצלצל הפעמון. כשפתחתי את הדלת, נכנס אהרון ואחריו נכנסה
בחורה גבוהה, רזה ונאה שפיזרה ריח של בושם כשעברה על פני
בנימוס.
"רעות, יותם. יותם, רעות." הכיר אהרון בקצרה.
לחצתי את ידה עם כף יד מזיעה מאד, והיא בנימוס מאולץ חייכה.
הובלתי אותם לסלון והוספתי כוס.
חשבתי עליהם מתנשקים, במיטה. חשבתי עליהם מוסיפים זיעה במיטה
שלנו.
בעיניים עצומות, ראיתי אותה לוקחת את ידו ומניחה אותה על שדה,
מנחה אותו עם עינייה שיידע מה לעשות. יכולתי להריח את מיציה
הנפלטים מבין הסדקים בעורה, מערוותה המגורה. לא יכולתי להריח
את אהרון. לא רציתי לראות אותו.
הלכתי לחדרי. כעת השידה שליד מיטתי נראתה יפה ומסודרת. הכל
במקום.  אחזתי בסכין שהיה מונח לראווה ליד הסיגריות והטלפון על
השידה, ויצאתי מן החדר לקול צחוקה. עוד היה הריח באפי כשזרם
הדם מגרונו. ורציתי שיזכור כיצד היא שכבה לה מוטלת, והמשיכה
לדמם על השטיחים העבים של הורי ולא ענתה לבכי שלו, כמו שאני
עניתי.