מתנשפת, קמתי מהמיטה, מנגבת את הזיעה הקרה מעל פני. אמיר עדיין
היה על ידי, שוכב על גבו וישן כמו מת, בוודאי חולם על אשתו
המשוגעת שמתעוררת באחד וחצי בלילה כי היא שמעה קולות. בטח
הילדים של השכנים שוב יצאו לעיר, חשבתי, והחלטתי שאם כבר
התעוררתי אולי כדאי ללכת לבדוק עם הילדים מכוסים. לא, לא אלה
של השכנים, אלא אלה שלי. יובל ומירי, תאומים בני חמש וחצי שממש
לא יכולים להיפרד אחד מהשני. כמובן שמצאתי את השמיכה על הרצפה.
התעודדתי במחשבה שלא התעוררתי לחינם.
חזרתי מהמטבח עם כוס מים ביד, לוגמת את הלגימה האחרונה וחוזרת
לישון. או לפחות חוזרת לנסות לישון, חשבתי בחיוך עצוב. ניסתי
לישון. ספרתי כבשים, עזים, ומה לא. אבל הקולות למטה, הקולות לא
נתנו לי להירדם. וכל זאת בידיעה שאמיר לידי, והוא לא משוטט לו
בחברת מישהי שצעירה ממני בכמה שנים, יפה ממני בכמה מידות ויש
לה קצת פחות קמטים ממני. כי לי אין הרבה קמטים, אני עוד צעירה,
צעירה יחסית. אמיר יכל למצוא אחרת אם הוא רק רצה. היו לו מספיק
מזכירות חתיכות שרק יצאו מהצבא וחצי מחבריו לעבודה בגדו
בנשותיהן. אפשר אפילו להגזים טיפה ולהגיד שהוא בין היחידים
שנאמנים. כך קיוויתי, לפחות.

שוב נרדמתי, והפעם הבאה שהתעוררתי בה באותו הלילה היתה בשעה
ארבע ורבע, הפעם בעקבות קולות אמיתיים שהגיעו מהמטבח שלי.
הסתכלתי על המדף שליד המיטה, הכוס שלי נעלמה. חולה סדר שכמוהו
עוד לא מצאתי בשום מקום.
הרעשים עוררו בי זיכרונות מכאיבים מימי ילדות. הימים בהם הייתי
מתעוררת באותן שעות בלילה, שומעת את אבי יוצא ונכנס הביתה
מפגישה עם מישהי אחרת, מישהי שהיא לא אימי. ידעתי שהוא בוגד
בה, תמיד ידעתי. הוא גם לא ניסה ממש להסתיר את זה, עובדה שנתנה
לי להרגיש כאילו ככה זה בכל הבתים, בכל המשפחות. כאילו כל
האבות של החברות שלי היו חוזרים בארבע בבוקר עם חיוך גדול על
השפתיים וריח של בושם לא מוכר. כאילו כל האבות ישר היו רצים
למקלחת, מסירים את בגדיהם המוכתמים מכתמי בגידה ומעבירים אותם
לאישה, שתכבס. ובבוקר הייתי רואה את אבא מנשק את אמא, כאילו
כלום לא קרה, כאילו היא לא יודעת. כאילו.
הזיכרונות האלה, הזיכרונות האלה לא נתנו לי לישון. חיכיתי עד
שאמיר יעלה למעלה, מעמידה פני ישנה, עושה מעצמי צחוק. רק בגלל
שמשהו לא היה בסדר עם אבא שלי כשהייתי קטנה, זה לא אומר שמשהו
לא בסדר עם אמיר. הוא מסור, הוא אוהב, הוא ממש בסדר. ידעתי שזה
לא יחזור על עצמו, אבל הלב לא הסכים להודות. הלב זכר. אין בכלל
דמיון בין אבא שלי לאמיר, ניסיתי לעודד את עצמי, הוא ואבא
שונים לגמרי. אבא לא סובל אותו, ואני די מאמינה שזה הדדי. אז
למה, למה לא יכולתי להירדם?

בבוקר אמיר נישק אותי כמו תמיד, וראיתי את הבת שלי מסתכלת,
מתפלאת. יכול להיות שלא טעיתי, שגם היא, כמוני, חושבת שזה ככה
בכל המשפחות? יכול להיות שגם היא מתעוררת בלילה, אבל בשעות
אחרות, בשעות שאמיר כן יוצא מחוץ לבית ופוגש מישהי אחרת? האם
זה בכלל אפשרי שהבת שלי מרגישה כמוני, כמו שהרגשתי אז? אנחנו
עומדות בפני שיחה רצינית, רצינית מאוד.


הערה: אני עדיין בגיל שחיים עם ההורים, ורציתי רק להגיד
שההורים שלי חיים בשלווה. שום בגידות, שום קטעים, אף אחד מהם
לא מתעורר באמצע הלילה לפגוש מישהו זר. מקסימום אבא שלי יורד
לקחת קצת שוקולד, זה הכל.