כשהייתי קטן הכלב שלי מת וההורים שלי מיד קנו חדש. אני נורא
התעצבנתי עליהם בהתחלה, ככה מחליפים חיים במהירות? אבל אמא
אמרה שזאת הדרך הטובה ביותר ואני חושב שהיא צדקה, הכאב עבר מהר
יותר. ולכן, כשהכלבה עזבה אותי, המחשבה הראשונה שלי הייתה
למצוא מישהי אחרת ומהר.
אלא שזה לא היה כל-כך קל.
יצאתי עם חברים, ששנים כבר לא נפגשתי איתם, לכל מיני מקומות
בילוי - דיסקוטקים, פאבים, בתי-קפה. אבל זה לא היה אותו דבר,
לא בלעדיה. כולם צחקו ונהנו תוך כדי שיחה קולחת ורק אני ישבתי
שם בצד, מהנהן מידי כמה דקות ולא מוציא מילה. אף אחד לא שם לב
אלי, מקופל לבד בפינה, חושב עליה ומתגעגע לחיוך שלה, למגע
שלה.
לבחורות לא ניגשתי, פשוט לא הרגשתי שאני יכול. זה לא שלא היו
בחורות יפות, אבל אף אחת לא נראתה כמותה, ובסך הכל זה מה שבאמת
רציתי - אותה, לאחוז לה את היד ולחבק אותה חזק. אבל היא כבר לא
הייתה איתי.
די מהר ויתרתי על הרעיון להכיר מישהי חדשה ועברתי להתבודדות
בבית, בחדר, על המיטה. שוכב כל היום ובוהה בתמונה שבידיי,
בתמונה שלה. מידי פעם זורק מבט חטוף לטלפון, כאילו מצפה שהוא
פתאום יקום לחיים בצלצול חזק ושזאת תהיה היא. אבל היא לא
טילפנה.
כך עברו ימים, שבועות ובסופו של דבר, חודשים. ואני עדיין
מסתובב עם תמונה שלה בראש, לא מבין איך רק אני שמתי לב שהעולם
כולו התמוטט, איך כולם מסביב מצליחים להמשיך בחייהם כרגיל,
כאילו לא קרה כלום, כאילו הכל אותו דבר. איך רק אני יודע שכבר
הכל השתנה.
וזהו, ככה אני היום, יושב לבד במלונה עם העצם ומחכה שאולי, יום
אחד, היא תחזור.