כשהמוזה עליי לפתע שורה
כשהשמש מעל משרה את חומה
אצא למסע בין צללים וגוונים
אחשוף נפשי על בדים ריקים

לובן הבד בוהק אל מולי
כאילו אומר לי התחילי, ציירי
אך אני משתהה, כמו חוששת קמעה
כרקדן מול קהל מעל הבמה

נגיעה קלה במשטח הטהור
גוררת אחריה משיכת מכחול
קו אחר קו מתחיל להתבהר
היעד אליו מסע זה חותר

בעודו קורם עור וגידים
עולים מתוכי רגשות חזקים
המסע הגדול מתקרב לסופו
וחיוך רחב מתפשט לאיטו

הבד כבר איננו עירום יותר
כאילו בלבושו החדש מתפאר
אני בו מתבוננת בשיא הגאווה
המסע תם, מוכנה אני לבא.