[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמית בלום
/
הבובה

בבית הקברות של כפר קטן ישנן ארבע מצבות סמוכות זו לזו. על אחת
מהן נחות שתי בובות אבן אשר בדממה זועקות את סיפור הזוועה של
משפחת חוטב העצים.
מעשה שהיה כך היה...
לפני שנים רבות בארץ רחוקה מאוד היה, חוטב עצים עני שגר עם
אישתו ושתי בנותיו, בבקתה קטנה בכפר בצפון הארץ. מידי שנה ושנה
בסוף הקיץ היה מתקיים בעיר הקרובה יריד הנמשך כחודש ואליו באו
סוחרים מכל האזור. בכל פעם היה היריד יפה ומקושט יותר מהשנה
שקדמה לה. דגלים ססגוניים התעופפו ברוח קיצית קלילה, ביתני
סוחרים נשאו: בדים צבעוניים, בגדים מפוארים, תכשיטים מרהיבים,
מאכלים מדיפי ריח מעורר תאבון וצעצועים. מידי שנה היה חוטב
העצים הולך ליריד, קונה לאישתו תכשיט צנוע ולשתי בנותיו בגד או
צעצוע חדש. על אף שבמקצועו היה חוטב עצים הוא היה עובד בכל
עבודה זמינה במהלך היריד. היה לו ידע במספר לא מבוטל של
נושאים, מנגרות ועד אפיה. היו מקרים שהוא אפילו טיפל בחיות
חולות ופצועות של אנשי העיר. חוטב העצים היה אדם ישר וטוב לב,
אך כסף רב לא היה לו. ברוב המקרים לאחר שעשה טובה או עבודה כל
שהיא הוא לא גבה כסף אלא, קיבל מאותו אדם את שיכל לתת. ממחצית
הכסף שהיה מרוויח ביריד היה קונה את המתנות לבני ביתו. כך חיו
להם בשלווה ובנחת.
שניה אחת חלה חוטב העצים ימים ספורים לפני היריד. כשהגיע היום
הראשון של היריד השנתי חוטב העצים עדיין לא הבריא.
"אל תדאג יקירי היריד נמשך כחודש ימים אני בטוחה שתוכל לקום עד
אז" ניחמה אותו אשתו.
אך לא כך היה.
חוטב העצים שכב במיטתו מספר שבועות. הרופא שבקרו קבע שלקה
בדלקת ריאות והודיעה שלא נותר לו זמן רב לחיות. למחרת ניגשה
אליו ביתו הקטנה ובקשה "אבא כשתלך ליריד השנה אני רוצה בובה
חדשה ויפה. אני רוצה שתהיה לה שמלה אדומה ושיער ארוך."
"אני מצטער יקירה אך היום לא אוכל ללכת ליריד" ענה אביה בקול
שבור.
"אבל היריד מסתיים עוד מעט" התעקשה הילדה הקטנה.
"מספיק עם זה עכשיו תני לאבא לנוח" לחשה לה אמה.
לאחר ימים ספורים חוטב העצים נפח את נשמתו. כל תושבי הכפר
הגיעו להלוויתו. בעוד גופתו הוטמנה באדמה כל הנוכחים הזילו
דמעות.
כשחזרו משפחת חוטב העצים לביתם שאלה הבת הצעירה "מי יקנה לי את
הבובה עכשיו? אבא הבטיח שהוא יקנה לי אותה ואני חלמתי עליה כל
השנה. מי יקנה לי אותה עכשיו?"
"את לא מבינה!!!" התפרצה עליה אחותה. "אבא מת!!! ועכשיו אף אחד
לא יכול לקנות לך את הבובה! את ילדה אנוכית וקרת לב אינך מבינה
שעכשיו יש דברים חשובים יותר ממה שאת רוצה???" לאחר שצרחה זאת
על אחותה הצעירה פרצה בבכי.
"אבל הוא הבטיח!" צרחה האחות הצעירה בתשובה בוכה אף היא.
איש לא ניגש לנחם את הקטנה, בעבר היה אביה מפייסה במצבים
כאלו.
למחרת בבוקר הילדה הצעירה לא חשה בטוב. אמה השבורה מאיבוד
בעלה, מיהרה לרופא מפחדת לאבד גם את ביתה.הרופא אבדק את הקטנה
ואישר את הגרוע מכל, הצעירה נדבקה מאביה. לאחר ימים מספר מצבה
של הצעירה הדרדר, היא קדחה מחום וסבלה מהזיות. באותם הזיות
ראתה את אביה נושא בובה הלובשת שמלה אדומה ושיער ארוך ויפה
לראשה. היא רצה לחבק את אביה אך ככל שהתקרבה אליו כך התרחקה
דמותו עד שנעלם מעיניה.
אחותה, אכולת רגשות אשמה, לא יכלה עוד לראותה גוססת וברחה הרחק
מביתה. האם צפתה בביתה המתרחקת מאדן החלון ודמעות זלגו מעיניה.
עוד באותו הערב נפחה הקטנה את נשמתה והבכירה עדיין לא שבה.
כשכיסו את ארון הקטנה בעפר ליד קבר אביה, פרצה האם בבכי
תמרורים ממות ביתה הקטנה ומדאגה לביתה השניה אשר עדיין לא
נמצאה ולא שבה הביתה.
סופת גשמים עזה פרצה, קור עז שרר בחוץ. נוטפת מים עברה האם
מבית לבית בחיפושים אחר ביתה הנותרת.
שבועות עברו האם ישבה בביתה עדיין מאמינה שעוד תשוב ביתה
הביתה. זקן הכפר דפק על דלת ביתה. מלאה תקווה פתחה האם הדלת.
זקן הכפר נשלח להודיע לה כי ביתה נראתה קופצת מן הגשר המוביל
לכפר.
לאם כבר לא נותר כוח לבכות. היא איבדה כל טעם לחיה, כל בני
ביתה נספו בירח ימים. אך אז נזכרה בבקשתה של ביתה הקטנה. היא
גמרה בליבה לקנות את הבובה לביתה ויהי מה. היא אספה את כל
מטלטליה ויצאה צפונה לכיוון העיר הגדולה. אך היריד הסתיים מזה
זמן רב. אמנם הציעו לה בובות רבות אך אף לא אחת מהן נראתה
הולמת להניח על קבר ביתה. רוב הבובות שהוצעו לה היו פגומות או
כאלו שלא הצליחו להימכר ביריד. כך עברה מחנות לחנות ומסוחר
לסוחר, עד אשר שמעה על סוחר צעצועים בעיר אחרת אשר וודאי לא
מכר את כל סחורתו, משום שמגמגם היה.
כך נסעה לה אל אותו סוחר על אף שכמעט אפסה כל תקווה בליבה.
הסוחר אישר שאכן נשארו ברשותו שתי בובות שלא נמכרו ביריד. האחת
הביא לנערה צעירה לפני ימים אחדים.
האם ביקשה לראות את הבובה ומה רבה הייתה שמחתה. הייתה זו בובה
יפיפייה, לא היה ספק בליבה שזו הבובה שייחלה לה ביתה. האם
הציעה לשלם עבור הבובה את כל הכסף שהביאה עמה. המוכר סרב,
בתאנה שבלאו-הכי לא האמין שיצליח למכור את הבובה ומשום שגורמת
לה הבובה לאושר רב יעניק לה אותה בחינם אין כסף.
באותו הזמן החורף כבר היה בעיצומו שלגים כבדים ירדו, הקור היה
קשה מנשוא, למרות כל זאת פילסה האם בעקשנות את דרכה לקבר ביתה.
דבר לא יעצור אותה מלהניח את הבובה על קברה.
לאחר שצעדה האם כל אותו הלילה נכנסה היא לבית הקברות וצעדה
במהירות לקבר ביתה. היא עצרה אך לרגע ליד קבר בעלה ונזכרה
ברגעים היפים ביותר בחייה שכל משפחתה היו ביחד. ליבה ניחמץ
בקרבה כשחשבה היא על ביתה הבכורה שלא זכתה להגיע לקבורה. היא
המשיכה בדרכה לקרב ביתה והניחה את הבובה אדומת השמלה וארוכת
השיער לרגלי המצבה מכוסת השלג. בפעם הראשונה מזה זמן רב הרגישה
האם שימחה. דמעות של אושר ועצב התערבבו וזלגו מעיניה. היא
קיימה את בקשתה האחרונה של ביתה הקטנה.
אך מה זה?
עיני האם נחו על תלולית קטנה של שלג בפינת קרב ביתה. וכשהסירה
את מעטה השלג הדק מה רב היה תימהונה. על הקבר נחה בובה זהה לזו
שהביאה.
מי יכל להביא בובה זו?
דברי הסוחר הדהדו באוזניה "לפני מספר ימים הבאתי בובה זהה
לנערה צעירה."
היכול להיות שביתה הבכורה עודנה בחיים?
היא רצה בשארית כוחותיה לביתה, רגליה שוקעות בשלג העמוק.
השמיים היו אפורים כגרניט.
מרחוק ראתה היא את ביתה, על אף שעשן לא עלה מהארובה היא לא
חשדה בדבר. היא פתחה את הדלת בתנופה. בבית שרר קור מקפיא עצמות
אך היא לא נתנה ליבה על כך.
סמוך לאח הכבויה, שכבה לה ביתה מכורבלת.
אכן ביתה לא איבד עצה לדעת כלל. לאחר ששמעה שאחותה גוססת גמרה
בליבה למצוא לאחותה את הבובה אשר חלמה עלייה. וכשחצתה את הגשר
המוביל לכפר שרר ערפל סמיך ולכן חשב זקן הכפר שהשליכה עצמה
מטה.
אך לא כך היה.
היא המשיכה לעיר בחיפושים אחר הבובה עד אשר הגיעה אל סוחר
מגמגם. לאחר ששמע את סיפורה העניק לה את הבובה. בדרכה לביתה,
סרה לבית הקברות , לפקוד את קבר אביה. ומצאה לתדהמתה מצבה
נוספת בצמוד אליו-קבר אחותה.
כך ניגלה לה שאיחרה את המועד. כל הלילה ביכתה את מות אחותה
ואביה. עם שחר כשעזב את קבריהם, הניחה את הבובה בפינת קבר
אחותה ורצה לביתה לפגוש את אמה. כשהגיעה לביתה מצאה אותו ריק.
האח כבויה, החלונות פרוצים מהרוחות וקטרי עכביש כיסו את פינות
הבית.היא סברה שגם אמה נספתה. היא חיכתה שם מספר ימים, אוכלת
את כל מה שמצאה בבית וניסתה לשרוף את כל שהצליחה להכניס לאח.
האש כבתה בביתו של חוטב העצים. לא נותר לה עוד כוח לצאת ולחפש
אוכל וחומרי הסקה. היא הצטנפה ליד האח מתחממת מגחלת אחרונה
שעוד לא כבתה. נאבקת בעצמה לבל תירדם פן תקפא בשנתה.
בעיני האם נצצו דמעות של אושר. היא קראה לביתה אך ילדתה לא משה
ממקומה. האם התקרבה לביתה בחשש מסרבת להאמין. כשנגעה ביד ביתה
הקפואה, הקור לא השאיר מקום לספק, אך האם לא הבחינה בכך. היא
נענעה את ביתה מעודנות להקיצה משנתה אך זו לא הקיצה. לאט, לאט
הבינה האם האומללה שביתה לא תקיץ עוד לעולם. תקוותה האחרונה
שאחת מבנותיה חיה נמוגה. כשהבינה זאת, זעקה מרה נפלטה מפיה. כה
מרה הייתה זעקה זו כששמעוה הבובות אשר לרגלי המצבה נהיו לאבן
שיש קרה. אפילו כיום על אף שעברו שנים רבות - אם מקשיבים היטב
- ניתן לשמוע את הד הזעקה חוזר מן ההרים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חושב שאני
קיים, משמע אני
קיים.

אני חושב


הנזיר האלקטרוני
ברגע פילוסופי
משהו


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/05 9:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית בלום

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה