הולכת.
העצים הגבוהים חסמו כמעט כל קרן שמש,
אך החושך לא היה השליט.
האדמה, קרה ולחה.
הלכה לאורך קו דימיוני שמצאה לעצמה,
רוח קלילה נשבה והסתלסלה בתלתליה הרכים כמו הטל.
מחשבותיה כמעט צעקו בלבה,
ונראו על פניה בשבבי רגעים.
הציפור השחורה והמרוטה בהתה בה במשך זמן ארוך כמו הנצח.
איילה קיפצה בסבך שיחים פראיים בזוית עיניה.
אילו יכלה לחזור אליה,
אילו יכלה לשנות את העבר. רק את המשפט שעדיין מהדהד בראשה.
כנראה עוד הייתה איתה.
קרני השמש כמעט לא נראו עוד.
הרוח החלה לרקוד ריקוד פרוע ומאיים.
הפחד החל לזרום ולגעוש בגופה כמו ארס הנחש.
רצה.
בורחת.
ההרגשה הכתה בה כמו אלה.
חסרת מנוחה, החלה לרוץ בטירוף חושים.
הקו הדימיוני נקטע לפתע על ידי צווחה שהדהדה בצמרות העצים.
החושך הפך במהירות לביצה.
טובעת.

דממה.
נראה כי לבה התמלא רצון משל עצמו.
דופק בקצב ברברי.
עומדת.
עיניה קולטות תנועות רבות מסביבה.
צליליות בלתי מזוהות,
שקטות להפליא,
מקיפות אותה, חונקות אותה מרחוק. בוהות בה.
שאלה עצמה שאלות רבות אין ספור.
"לברוח?"
"לצרוח?"
"לדבר?"
"לשאול?"

לשונה סירבה לנוע,
רגליה נמסו והפכו לאחד עם האדמה.
מחשבותיה התערפלו.
עיניה חזרו לביתן וסגרו דלתיהן.
אך אוזניה המשיכו, שמעו, ראו.
צווחה.
רשרוש.
אבנים מתגלגלות ומצליפות אחת בשנייה.
ענפים נשברים.
ניצני פרחים צעירים נרמסים.
הכל מסביבה
כאב.




דממה.