משהו נכנס בה, הייתי בטוח בזה, אחזתי במחשבה הזאת חזק וכל
הפתיל נגמר לי ברגע שהיא לחשה לי באוזן "מספיק עם זה, אני
הולכת". אם זה היה רגע של חולשה, הייתי יכול לפרק את הכיסא על
הקיר, לתלוש את התמונות שלי, שלה, שלנו מלוח המודעות ולקרוע את
בגדי מזעם. אם הייתי אדם אלים, הייתי יכול לתת לה כאפה שהייתה
מפרקת לה את הלסת. אבל זה לא היה רגע של חולשה ואת האלימות שבי
מזמן דיכאתי. נגמרת לה הסבלנות, חשבתי, תגיד משהו, בבקשה, אני
מתחנן, אתה לא רוצה שהיא תלך, אתה לא יכול באמת בלעדיה. "אני
לא יכולה יותר" היא הרימה את הקול, משהו שנשמע כמו הקדמה
לצעקה. אבל היא לא אדם צועק. היא אדם לוחש.
אם היה לי כוח, הייתי קם ומנער אותה, מבריח ממנה את מה שנכנס
בה, זה לא יכול לקרות, לא עכשיו, אני לא במצב טוב, אני לא
ריאלי, אני לא יכול להתמודד.
הדלת נסגרה בשקט, ולחשתי לה לא לעזוב.
"תתעורר", צרחתי על עצמי. אני ישן, חשבתי. מאה אחוז. אני ישן.
פעם, בכל פעם שהפעמון מצלצל, הייתי מדמיין את ההוא מהגן
שהמטפלת הכי אהבה ונתנה לו את התפקיד להודיע על ארוחת עשר.
נרגש ואנרגטי הוא היה אוחז בכוח בפעמון ומשתמש בכל גופו כדי
לנער אותו.
היום, המטפלת שלי כבר לא בחורה בת עשרים שמטפלת בילדים קטנים,
אלא אשה מבוגרת, גרושה עם שעון מכוון היטב, ובכל פעם שהפעמון
מצלצל אני יודע שיש לי עוד שבוע שלם להיות הכי לבד שיש. שבוע
שלם שבכל פעם שהפעמון מצלצל, אני מדמיין אותה נכנסת בלי לחכות
לתשובה ואומרת שיצא ממנה הדבר ההוא, הדבר המטורף שנכנס בה אז,
והיא אוהבת ורוצה ולא יודעת מה יהיה אבל גם לא אכפת לה.
אחרי חצי שנה, נהפכתי להיות ההוא שאומר "הפסיכולוגית שלי
אומרת..." אבל רק אומר, היישום כל כך קשה שויתרתי. היא אומרת
שאני צריך ללמוד, שאני צריך להרפות ושאני צריך לדעת מה טוב
בשבילי. אז אני מספר לה על כל הפנטזיות שלי, אומר לה שאף פעם
לא הייתי תלמיד טוב, להרפות זו אשליה ומי אני שיודע מה טוב
בשבילי. היא צוחקת, כי אמרתי משהו ציני וקצת שנון, ומספרת על
עצמה, משהו מהעבר, קצת לא הבנתי, קצת לא הקשבתי.

"תלכו להזדיין!" אני צועק על הטלוויזיה הכבויה ומנסה לחשב כמה
שבועות שאני כבר הכי לבד שיש. ההיא נמאסה עליי. הפסיכולוגית
שלי אומרת שזה לא בסדר בכלל שאני מזניח את עצמי. אבל זה לא
נכון, אני נקי, אני אומר, אני מתקלח שלוש פעמים ביום ומחליף
מצעים ומנקה את הכלים, אז יש קצת אבק מסביב, מה הסיפור, למה
לעשות סרט מכל דבר, בסך הכל הזנחתי קצת את הטיפול, גם ככה אני
לא מרגיש התקדמות, מה יש? מה יש? אז אני לוקח סכין, אני אנקה
אח"כ, אני מבטיח, אז אני ממלא לעצמי אמבטיה, אני נקי אני, אני
הכי נקי שיש. אז אני לוקח קצת כדורי שינה, מה הקטע?
אולי אח"כ, כשיעברו עוד כמה שבועות של לבד, אנשים ישימו קצת לב
שהנקי שלי כבר לא כל כך נקי, כי הריח כבר יגיע לשכנים ממול,
אבל מה לעשות, משהו נכנס בי, אני כבר לא מסוגל יותר להתמודד.