עכשיו כשאת למעלה, אין לך כבר ממה לפחד. יושבת על ענן גורד
שחקים, ובשמלה צהובה, מוכתמת באדום, ושתי צמות פרומות, את
מביטה אל נוף שלא שלך.
מנופפת לשלום בכף ידיך ההזויה, ואף אחד לא מבחין בך מעמק
הולדתך הבלתי נראה.
עכשיו את לבד, עם צבעי מרומים שלא נוגעים בך, ואת כבר לא
מפחדת, כבר לא בוכה - אין לך על מה, ואין לך את מה לבכות,
דמעותייך הבהירות אבדו בתוך אורו החזק של הירח, והעננים דאגו
לספוג אותן עמוק בעצמם. לבך מובהק מחוץ לעורך, ואת מחייכת
בחיוורון חולה.

אולי תפסיקי לשלוח לי מבט מעורר רחמים שכזה? את יודעת שזו רק
אשמתך.
זו לא אשמתי שאת צוחקת לעצמך וקולך חוזר אלייך בגלים, כמו הד
שבור. את רוקנת את עצמך ממך, וחוט חייך נפרם והתחלק לנשמות
אחרות.
אל תיקחי להן את העונג הזה. עכשיו כולנו יכולים לחוש את
רגשותייך נוטפים מהעננים, צובעים את חיינו בצבעים שלא ידענו
קודם, ואנחנו רואים הכל באור חיוור, מנצנץ וסמיך. שוטף מבין
האצבעות, מלטף את הבטן מבפנים... תשאירי לנו את זה.
את יודעת, יכולת להתעטף בגרגירי חלומותייך שהתקלפו, לפקוח
עיניים ולראות את כל אבק האושר שלך מתפזר עלינו. אבל בחרת
לעצום ולא לראות כלום.

כעת כל שנותר לך, הוא לחכות על הענן הבודד שלך. לחכות שמישהו
אחר יוותר וירוקן לך גופה חדשה ונקייה. רק אז תוכלי לחזור לפה,
ולהישטף בכל כך הרבה צבעים מלאים, כמו שאנחנו נהנים עכשיו. רק
אז הירח ייתן לך דמעות חדשות, ותוכלי שוב לבכות.
בינתיים את יכולה להמשיך לשבת על הענן שלך, בשמלה צהובה-אדומה,
ושתי צמות פרומות, ולהביט מלמעלה.
רק לשתוק ולנופף לעולם שלא שייך לך.



7.11.03
מוזה פגומה.