זה קשה להיות ניצן רועד ברוח, ולדעת שלא אוכל לפרוח אף פעם.
וגשם עושה לזרעים ללבלב באויר ולתינוקות לחייך, אבל לי הוא עשה
לדמם ולהיגמר.
וכבר נבלתי, אני קמלה לגמרי. בזכותך, מלאך שהצמיח כנפיים ונטש,
בנחישות צורבת.
ובמקום להשאיר אותי באדמה החמה, קברת אותי בתוכה, גופה חיה, אך
מתה מזמן.
תלשת לי דמעות, שלא רציתי לשפוך, והנחת אותי בתוך ארון מעץ
ערבה בוכיה. שלפחות מישהו יבכה עליי.
ניפנפת בכנפיך הצחורות כאות לפרידה, וכמה נוצות דאו מטה,
למזכרת.
איך שדאגת לשיר בי מסמרים, ולנעול היטב.
כבר לא אוכל לצאת לחופשי, גם אם אקום לתחיה.
ועכשיו אתה עף רחוק ממני, בעיניים קודרות שמצפות לתחילת חיים
חדשים. אני מבינה, באמת.

אך פתאום אני מה שפחדתי תמיד להיות, או לא להיות. זיכרון רע.
מאלה שפולשים לסיוטים מלאי זיעה קרה וחורים בעיניים טמאות,
וכבר אין לי חלומות.
בבקשה, תזכור אותי, רק קצת.
השקט מבהיל כל כך. הרגשות מתחילים להתפורר. מפחיד לי וקר כל
כך.
עכשיו אני הולכת להתערבב עם אנשים אחרים, קפואים, שרופים. גם
הם לא ירצו אותי שם, אני יודעת.
ואחרי כל הזמן הזה... ברחת כל כך מהר, אפילו מבלי להביט אחורה,
אל מעמקי האדמה.



11.1.04
עצוף...