נכתב לשחפית, הגוזל שלי.


"איך תאמרי לו ילדה
אמרת אין לאן ללכת.
הוא לא ידע
ואת כמו הרוח שותקת..."


האם בילבלת אי פעם, בין חלום למציאות?
או שכבת על האדמה, והרגשת את הגופה שלך, צונחת לשמיים?
אולי הייתי משוגעת, ואולי היו אלה הסמים.
או אולי פשוט, לא הרגשתי כל כך חזק, עד שכאב.

חווית אי פעם, אף רק לכמה שניות, מהו אובדן אמיתי?
כשלוכדים מלאך בשתי זרועות מפוררות, קשה לזכור שיש לו כנפיים,
ומקומו לא פה,
לא איתי.

ואיך אפשר להתמודד עם חיבוק של מלאך?
להתנגד ולהניח לו לעוף, או לכפות עליו חיים של בת תמותה הרסנית
כמוני?

הסתכלי לכוכבים. צורב לך בדמעות, אני יודעת.
הם נורא זורחים הלילה, אינך חושבת?
תני לתקווה להישרף לך בעיניים, ואל תצרחי. זה עדיין לא הזמן
המתאים.
תחזיקי לי את היד, ולפעמים נתרומם ונרחף וניגע בקשת רדומה
באבק-צבעים.
לפעמים גם נישבר ונצנח וניפול על קרקעית של תהום.
אל תפחדי, הנוף יהיה מרהיב מלמטה.

הרגשת, אי פעם, שהעולם ממשיך לרוץ, בזמן שהעצמות שלך קופאות
למוות?
כשהזרועות שלי גוועות לחיבוק, רק את יכולה לגמוע אותי אלייך,
גם שדאבתי בגרונך, כמו סכינים.
וכשבעיניים שלי החול נוצץ, או בוער, רק את מסוגלת לכבות אותן,
לעטוף בצינה האינסופית שלך.

השתיקה הדמומה שלך...
כשהיא משתלבת בבכי המשומש שלי, יש בה כוחות להמית את כל הצרחות
המשתוללות בחללים שבין הצלעות. ועוד מעט יהיה לך מותר לצעוק,
וכבר לא יכאב. באמת.
הדם נשפך לך בין הריסים. את יודעת שזה שורף לי בנשמה?
על העור כבר מזמן הפסיק לכאוב.

ריחות מרחק צורבים מעולם לא היוו מכשול בין שנות האור שחצצו
בינינו.
גם לא הדימום, ולא הדמעות. אף לא הטינה, ולא הרעד הפנימי של
שתינו.
את חושבת שזה יעבור לי, אי פעם?
קצת כואב לי לאהוב אותך עד כדי חניקה.
כואב לי להחזיק אותך מכונפת עמוק בחיקי, כשאני יודעת שהכנפיים
שלך רוצות להצמיח נוצות וכבר לעוף לשחקים.

אולי אני מטורפת מרגשות שלא הרגשתי עדיין.
כמו לאחות שמעולם לא הספיקה לאחוז בידי, או למחות לי את הדם.
או אולי אני מכורה לסמים שנשפכים מעינייך, ונספגים בי, בין
חיבוק מרוסק לחיבוק של מלאכים.
ואולי לא הרגשתי עד כמה פגעתי בך, מרוב שרציתי את כולך לעצמי.
בלי להפסיד שום חלקיק, כששברתי אותך.
בלי לפספס שום טיפת דם, כשחתכתי אותך.
בלי לפסוח על שום חלל, כשמילאתי אותך,
בדמעות שלי.

אני לא רוצה להישבר, וכבר יש בי סדקים.
אבל את הספקת להצמיח כנפיים לאור קרניה של שקיעה אחרונה...
וכל צבעי השמיים דוהים בגוונים של זיכרונות ופרידה, וציפייה
למשהו שלא יחזור.
את כל כך יפה כשאת כבר לא איתי.
רק עם הכנפיים הלבנות שלך, ועם עוד מלאכים טהורים, כמעט כמוך.

הנצח הוא רק חלק מהמוות, ועכשיו כשיש לך כנפיים, את תשובי
להביט בי, נכון?
הנוף יהיה מרהיב מלמעלה.
אל תדאגי, אני לא לבד. הרוח פה לבכות איתי שיר כשעצוב, וללטף
במעגלים כשצריך.
תליתי את עצמי על עץ-דובדבן מדמם, וגבוה. כדי שיפסיק לכאוב
לי.
כדי שאהיה יותר קרובה לשמיים.
יותר קרובה אלייך.

ועכשיו כשהפסקת לכאוב, מותר לך לצרוח.
העיניים שלך לא צורבות עוד,
והכוכבים הלילה, כבר לא יזרחו.


"אם זה הזמן שלך
המעגל אליו נקשרת לקראתך מונח.
אם זה הזמן שלך
אז כשתלכי הדלת תיפתח,
ולא, ולא, ולא, הוא לא ישכח..."



21/1/04
הכי מושפעת מהיהודים שכמותי!