ומתוך התרדמת,
מתעוררים להם חושי.
לאט לאט ובחשד לא מוסתר, מתמתחים דרך שרירי הלב. מפנים מבטם
ימינה ושמאלה בתמיהה. מי זה שהעיר אותם, ומדוע? מנערים מעליהם
אבק מצטבר של פסימיות. ותוהים, מה להם,
ולי,
כאן,
באור שכולו רך?
מחשבות שתועות ותוהות ונוגעות את פני השבועות האחרונים איתך,
מפיחות בי רוח חיים, לרגעים.
ואיתן, המתח שמתפוגג, כל כולו הומר הוא במשהו אחר. ברגש אליך.
ר ג ש
מגלגלת את המילה על לשוני, זרה היא.
פשוטה. מסובכת. מתחילה רועשת,
מסתיימת שקטה, ובאמצע געגוע...
ר ג ש
היא אוספת את כולי אל תוכה.
חשה בו עכשיו, בקושי. בהעדר המגע של העור, הרכות, הריח שלך
שנכרך סביב נפשי.
החיספוס שלך, איך הוא מרגיש נפלא ורך בתוך ראשי...
מדוע? מנקרת השאלה,
ואתה עלום.
ואולי בגלל זה.
רחוק ממני אלפי קילומטרים... אוקיאנוסים של כמיהות. באות
והולכות בגלים. רכות, גבוהות ונמוכות. תמיד לבנות.
נשטפות אל חיי.
אינך טעות שלי. והמחשבות לגמרי עצמאיות. נודדות אל מסעות
ארוכים ומענגים על גופך.
רק לא לקרוס תחת הכובד. הרצון... הטרוף.
והתוצאה ידועה מראש... אך ישנן הפעמים הללו.
המקומות של אמצע של יום.
שאז,
גופי מתמלא בציפיה דרוכה... ידך, ארוכה, מרחפת לאורך גבי.
נוגעת לא נוגעת. נופלת באיטיות. מרעידה.
שם...
גופך מערסל אותי, מנשק את גופי נשיקות קטנות, מתמהמהות. עוקב
אחר שבילי נקודות החן. מחייך אל נמשים קטנים שבדרך מסמן
בשפתייך מקומות שיש לחזור אליהם. מסמן אותם כשלך. לשונך רכה
ולחה, מתייחדת. חופרת בתוכי, מציירת מעגלים של תשוקה. רוצה
יותר. גופי מתקמר, ואני נרעדת. "ילדה" אתה לוחש. ואני כבר שם,
שוב, מאחרי אוזנך, נוגסת ברכות, מתעכבת, רוצה ללחוש בחזרה. אבל
אז, באחת, נזכרת. האם אי פעם היינו נפרדים? לא זוכרת. האם
גופי ישן, אכל, צחק, נשם אי פעם בלעדי גופך? לא זוכרת. מעבירה
אצבעותיי בעדינות על גופך אל מקומות שבדימיוני כבר מוכרים
היטב, רק שלנו הם... נעה מתחתיך מתירה לך לקחת אותי.. בינינו
דממה. כבר מורגלים בה היטב. טהורה... לא זקוקה למילה.
וכשאתה הולך - מנפשי... שומרת עליך,
בתוכי חי,
ככל שיכולה. וכמה שנותן לו היום והמרחק. מסרבת לחשוב על הרגע
בו תתפוגג, תתאדה. ואתה תתאדה.
ועכשיו,
עכשיו נושמת במאמץ, עיניי שמושפלות אל המקלדת, לעיתים מתרחקת
ממנה בכעס, מכל האותיות שפזורות שם חסרות חיים, הן לא אתה.
ואז חוזרת... שוב.
שהרי דרכן,
נוגעת בך.
שוב. |