נקם אחת משתי עיניי
זאת הזיית שמיעה אודיטורית
מהלילה הראשון שלי
עם האיש האחרון

מועצת השלוש אנחנו,
שכל רגש ומצפון
למדנו את סוד החיבור
סוד העיבור.

לקבל את עצמינו לא למדנו.
אז מה תיקנו חכמים בתקנתם?

סוד הזמן.
חוכמה קבלית לפרק את מנגנוני הנפש.
לשרוד כדי לספר הלאה.

הסיפור סופר.
המשורר מקבל עליו דין וחשבון
כמו מחשבון שתקוע על אותו חישוב

של נפשות חסרות:
הרגת את היהודי שבי.

נקם, אחת משתי עיני,
זאת אמת כואבת
כדי שאוכל לחיות ולספר

ואני את עצמי הצלתי.
הפח נשבר ואנחנו נמלטנו,

כמו בלילה שבו אבישי בא אלי לדירה
ועלינו למעלה
שנאתי את עצמי היטב היטב
על זה שלא יכולתי להיות שם.

אמנות השואה
היא היופי שבאכזריות.

בגלל זה אני תמיד שנאתי
את קוונטין טרנטינו:

איך יכול לספר למי שלא היה שם.

בתוך הקרבות
לא זחל תחת האש.

אבישי הפנימי שלי,
צר לי ומר לי עליך שבשערך נתפסת
ונותרתי אני לבדי לשורר ולשיר לך

כאן ברגע האחרון
כאן בקרון
אחרי שאני הלכתי
אני ולא אתה
אני בעצמי
שקרתי


האם נושעת מחלאת החופים?
מסימוא הרובים?
ההולכים הימים כסהרורים סהרוריים?
עודם דופקים אותך בלי שם ובלי פנים?

עד מתי אבישי?
מתי תאמר די?
למה לא עכשיו?

צריך סוף לסיפור אהבה,
ואני גרועה בפרידות מתמיד

צועקת
חזור אלי
חזור אלי

למעני, ולא למענך,

חזור אלי
אבישי.
נקם אחת משתי עיני.