סופסוף אני כותבת לי סיפור עם סופטוב. אהבה טובה ומנחמת. הנה:


יושב במכונית הירוקה ראה אותה מתקרבת והולכת לעברו - הנה היא
סופסוף - וחיוך גדול עלה על פניו. לא, לא מאכזבת בכלל, אמר
לעצמו, מתמקד בקרסוליה שבסנדלי הבז' ובהליכתה הקופצנית. אפשר
לחשוב שהיא בת שש עשרה. הרים את מבטו, בוחן את קמטי הצחוק שלה,
וידע. כאבה לו הבטן. עכשיו זה יהיה נפלא, וגם יכאב. מכשפה.

ולא שיער שכבר למחרת יבוא לקחתה עם ההארלי שלו. ילמד אותה
לעלות על האופנוע כחיית אוכפים מנוסה וכשיצמיד בתנועה מהירה
והחלטית את גווה הקטן אל שלו, בתואנות של בטיחות, תאמר לו
בחיוך ממזרי שאינו מיועד לעיניו - "שים לב - אתה מקדים מאד את
המאוחר"
והמאוחר הזה, ככל שהוא טומן בחובו סיבוכים, דוקא הוא שיביא
אותה אל המנוחה ואל הנחלה, היא מהרהרת, שרועה על גבה על השטיח
הרך, עייפה, המוסיקה אופפת אותה כמו מתק זיכרונות מליל אמש -
נחה לה רגועה, חבוקה, מלוטפת עד שובע נעים.

והסצינה האירוטית
מה שקרה משפשטו בגדיהם לא נתאר מחמת צנעת הפרט אבל אפשר לתת
כאן תקציר דבריו תכף לאחר מכן, וזה היה כך
"אוי ואבוי. עכשיו נצרבת לי לתמיד, פשוט בגלל -
אוי. תאמיני או לא אבל זה לא היה לי בחיים
את בדיוק מתאימה לי. כזאת בדיוק אני צריך, לא גדולה ולא קטנה
מדי, לא קרה ולא חמה מדי, מתאימה לי בכל.  בטמפרטורה. ובישירות
שלך, חיית פרא שכמוך. פשוט אסון, עכשיו כל פעם כשארצה ולא תהיי
לי אמות מגעגועים..."

אז שתבינו. זה פרגמנט ראשון מתוך הרומן החדש שלי, המשך יבוא
אינשאללה...