[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זהו המשכו הכרונולוגי של הסיפור "לוויה", אך אני מקווה שהוא
עומד גם בזכות עצמו.


ציפי


שלושה שבועות לאחר מותה של פיונה, עדיין היתה תלויה בכניסה
לבניין שלנו המודעה שמר גורי שם בנוגע לדירתה שהתפנתה. את
המודעת הפטירה שלה הסרתי אני כמעט שבוע אחרי הלוויה וקיפלתי
יפה יפה. קווים מדויקים שיצרו מלבנים מדויקים. הכנסתי אותה
למחברת עם הכריכה הכחולה המבריקה שפיני קנה לי לפני שנה.
המחברת היתה ריקה. לא כתבתי בה מעולם בגלל שלא רציתי ללכלך
אותה. לא רציתי לטעות. רציתי שיירשמו בה רק דברים מיוחדים,
בכתב מסודר ונקי - בדיוק כמו שהמורות בבית הספר היסודי דרשו
מאיתנו שתיראנה כל המחברות שלנו.
המודעה המקופלת הקשתה על סגירת המחברת, אבל לי לא היה אכפת. לא
יכולתי לחשוב על מקום יותר בטוח לשים אותה כדי שתישמר.
נובמבר תמיד נראה לי החודש הכי ארוך בשנה. אולי בגלל שיום
ההולדת שלי הוא בתחילת דצמבר. ילדה שנולדה בסימן גשם. איך לא
ליפול למלנכוליות...? מראש לא היה לי באמת סיכוי.
מר גורי, הבעלים של הבניין, התקשר קודם. הוא אמר שסוף סוף פינו
את הדירה של פיונה ושהוא מבקש שאגש לשם ואראה מה המצב. הוא היה
מבקש את זה מהבת שלו אבל היא פשוט בחו"ל עם החבר שלה. הם
עומדים להתחתן. את כל זה הוא אמר באותה שיחה. באותו משפט כמעט.
המונה של הסלולארי הראה 25 שניות.
25 שניות שבהן הוא הצליח לשלוח אותי למשימה, להתעלם מהרגשות
שלי ואפילו לזרוק לי בפנים את האהבה המושלמת של הבת שלו.
כאילו שגם ככה אני לא יודעת את זה. מיטל גורי גרה בדירת הגג
בבניין שלנו, ובטונים שהיא משתמשת עם החבר שלה - לטוב ולרע,
שום דבר לא נשאר סוד לאורך זמן.
פיונה, איפה את? אני זקוקה לך.
המזל היה שמר גורי לא ידע שאני בבית. הוא בטח חשב שאני בעבודה
לכן הוא לא התעקש שאעשה את מה שביקש מייד.
קובי, הבוס שלי, לא היה מאושר כשהודעתי לו היום בבוקר שאני לא
מגיעה. "את לוקחת יותר מדי ימי חופש לאחרונה", הוא אמר, "אל
תחשבי שזה לא מורגש. את חייבת להתאפס על עצמך ולחזור עם כושר
עבודה מלא. אם לא, אני אמצא לך מחליפה".
כשחילקו רגישות קובי כנראה היה עסוק בלעקוף מישהו מימין בתור
של חוש העסקים. מזל שאני כבר לא מתרגשת ממנו. אם היה אפשר
למצוא לי מחליפה כל-כך בקלות הוא כבר היה עושה את זה מזמן. אני
לא באמת חושבת שאת העבודה שלי לא יכולה לעשות אף אחת אחרת -
אבל אני כן מאמינה שכל בחורה שפויה בנפשה לא תישאר כמוני עבור
עבודה כזאת את כל השעות הנוספות ותעבוד סופי שבוע וחופשות.
תודה לאלוהים על קפה. ועל מים חמים. ועל סוכר. שיט. טוב, אז לא
תודה על מים חמים שעושים כוויה בלשון והאמת שגם סוכר, אם כבר
מדברים על זה, היה יכול להיות מושלם יותר אם הוא היה מגיע
בדיוק באותו טעם אבל בלי הקלוריות.
הגשם הזה. הגשם הזה שיורד כבר שלושה שבועות כמעט ברצף והתחיל
בלוויה של פיונה, שלח אותי כל השבוע לעלות לדירה שלה שוב
ושוב.
"זה לא בריא", פיני אמר לי בכל פעם שהוא ראה אותי עושה את זה,
"את חייבת לתת לה ללכת. בואי שבי איתי ונראה איזה ריאליטי
מזעזע  בטלוויזיה".
אבל פיני כבר לא הרבה בבית כמו בדרך כלל. מאז שהוא הכיר את
יונתן אני נשארת לישון לבד בבית לפחות שלושה לילות בשבוע. אז
פיני לא יכול להגיד לי שום דבר. הוא יודע שאני מפחדת לישון
לבד. הוא לא ממש הצליח לבין למה אני מעדיפה להיות בדירה של
פיונה במקום בבית, "את לבד גם שם", הוא אמר לי, אבל הוא פשוט
לא מבין... אני לא. בדירה של פיונה אני לא מרגישה לבד.





מר גורי נתן לי את המפתח לדירה של פיונה מיד כשחזרנו מהלוויה.
הוא ביקש ממני לשמור עליו בשבילו וגם אמר שאם אני רוצה לקחת לי
משהו למזכרת מפיונה, הוא משוכנע שהיא לא תתנגד.
לקח לי כמעט שבועיים להבין שהסיבה האמיתית שמר גורי נתן לי את
המפתח היתה שמיטל הבת שלו טסה לחו"ל והוא רצה מישהו בבניין
שיטפל בכל נושא הדירה של הזקנה הערירית שגרה בדמי מפתח ואין לה
נפש בעולם. טעמים של נוחות. כל-כך מתאים למר גורי...
באותו יום שלאחר הלוויה, כשעליתי לדירתה של פיונה, הרגשתי שהלב
חונק לי את הגרון. המפתח כמעט סירב להסתובב במנעול, אבל
כשפתחתי את הדלת והסתכלתי מסביב הכל היה נראה אותו הדבר. נדמה
היה שפיונה פשוט יצאה לה לזמן מה החוצה, לקחת את הדואר שלה
מסניף הדואר המרכזי, או אולי הלכה לקנות מזון חתולים במכולת של
מוטי...
הכיסויים הירוקים עם רקמת הזהב היו מתוחים על הספות בסלון הקטן
ומפיות התחרה נחו עליהם בדיוק במרכז בלי קפל בודד אחד. על
השולחן השחור ישבה מבריקה צנצנת הסוכריות רחבת השפתיים - מלאה
בסוכריות קפה וריבת חלב, וממש לידה אגרטל החרסינה ובו הורדים
המלאכותיים שפיונה הקפידה לנגב מהם את האבק בעזרת סמרטוט רטוב.
"אפילו שפרחים זה פלסטיק, זה עדיין צריך מים", היתה אומרת לי
עם החיוך הממזרי הזה שלה.
לפני שעזבתי זכרתי את מה שמר גורי אמר ולקחתי לי כרית מן
הכורסה. הכורסה שפיונה תמיד ישבה בה כשהיתה מארחת אותי בסלון.
על הכרית היתה רקומה חתולה כושית. פיונה רקמה אותה בעצמה, כך
אמרה לי פעם. היא צחקה כשהראתה לי את המקומות בהם לא עלתה
הרקמה יפה. "לי יש ידיים טובות בשביל לעשות אוכל", אמרה לי
בהתנצלות, "לעשות זה רקמה זה לא בשביל עיניים שלי כבר..."
כשסגרתי מאחורי את הדלת באותו היום הייתי בטוחה שלא אשוב לכאן
עוד. שאני משאירה את פיונה מאחורי בדירתה הקטנה, החמה
והמצוחצחת, ושפשוט כך זה יסתיים. עוד פרק בחיי. עוד פרק
בתולדותיו של הבניין שלנו.





בבוקר, לפני שמר גורי התקשר, עצרה משאית קטנה בחניה של הבניין
שלנו. היה לה גג מברזנט קרוע ומלוכלך שכנפיו דפקו ברוח בכוח על
פני חיזוקי הברזל שכבלו אותם.
מן המשאית קפצו שלושה אנשים. אחד היה שמן ולבש מעיל גדול וכובע
צמר, ושנים היו רזים ושחומים ולבשו הרבה פחות.
לקח מספר דקות עד שהם דפקו על דלת הדירה שלי ושל פיני וביקשו
את המפתח לדירה של פיונה. "באנו לפנות את דירה 6", אמר הבחור
השמן תוך שהוא מביט בנייר שהיה מהודק לקלסר בלוי. "שלח אותנו
מנחם גורי, אנחנו במקום הנכון? היה לנו חלון אז הקדמנו בכמה
שעות - זה בסדר? את ציפורה? את אמורה לתת לנו את המפתח?"
הוא קרא לי ציפורה. אפילו אימא שלי לא משתמשת בשם הזה יותר כדי
לקרוא לי.
נתתי לו את המפתח. סגרתי את הדלת. נעלתי אותה. נשענתי עליה עם
הגב - ואז הבנתי שאני לא מרגישה את הרגליים שלי.





כשפקחתי עיניים מצאתי את עצמי שוכבת ליד דלת. הרצפה היתה קרה
והרגשתי את הרקות שלי פועמות בחוזקה כמו מטוטלת בתוך הראש.
מטוטלת! קובי! אני מאחרת לעבודה. מה השעה? איזה גשם בחוץ. טוב,
כבר עדיף שאני לא אלך.





עברו שעתיים בערך מאז הטלפון של מר גורי. עוד שעה וחצי לפי
השיחה ממנו עזבה המשאית העלובה עם הברזנט הקרוע את החניה. גם
הגברים נבלעו כלעומת שבאו.
לא לקח להם הרבה זמן. כמה ארגזים, שתי ספות, שטיח או שניים
ומזרון גדול. זה בערך מה שהם הוציאו מן הדירה, החזירו לי את
המפתח ונסעו.

המפתח עם הפלסטיק האדום היה מונח עכשיו על השולחן מולי. בינינו
רק כוס הקפה השישית מתרוקנת לאיטה. תודה לאלוהים על קפה נטול.
לא יכולתי להתאפק יותר. הייתי חייבת לעלות לדירה של פיונה.
הייתי חייבת.

הדירה של פיונה עמדה שם חשופה. בחדר הכניסה הקטן ראיתי לראשונה
את הרצפה עם המרצפות המצוירות שהשתמשו בהן פעם בבתים הישנים של
תל אביב. היה חשוך ואז הבנתי שהמנורה הגדולה שתלתה מן התקרה
חסרה אף היא.
פניתי לסלון. חלל ריק קידם את פני. שני כיסאות עמדו בצד ליד
הקיר. כיסאות עץ עם מושב פלסטיק בצבע כתום ורוד. לא רצו לקחת
אותם.
הסלון התחבר לחדר השינה. מיטת העץ הישנה של פיונה נראתה עירומה
ללא המזרן. דלתותיו של הארון הישן שמולה היו פעורות ובגדים
שונים היו זרוקים על הרצפה. צעיפים, גרביים - "שמעטס של
זקנות", פיונה היתה אומרת. המגירות של השידה היו פתוחות ועל
הרצפה מצאתי את הארנק הישן של פיונה זרוק עם הבטנה הפוכה
וקרועה. הלב חנק אותי שוב.
מאחורי חדר השינה היה חדר עבודה קטן. פיונה לקחה אותי אליו רק
פעם אחת, כדי להראות לי את התמונות שהיו תלויות על הקיר. היו
שם תמונות שלה צעירה ויפה והיא נראתה בהן כמו כוכבת קולנוע
משנות ה-40.
היתה שם גם תמונה שלה מחבקת גבר צעיר ונאה בחליפה, אבל פיונה
לא אמרה על התמונה הזאת כלום ואני הייתי חכמה מספיק כדי לא
לשאול.
עכשיו חדר העבודה הקטן היה הפוך. על הרצפה התבוססו ספרים ודפי
מחברת לצד עיתונים ישנים ומגזינים שלא היו בעברית. הכל נראה
כאילו נשפך מן הארונות תוך חיפוש ברוטאלי אחר דבר מה בעל ערך.
הכל נראה זרוק על הרצפה בחוסר חשיבות.
התכופפתי לרצפה ובחנתי את המחברות. כתב יד מסודר באותיות
לטיניות מחוברות. דפים על גבי דפים של רשימות. אף לא כתם אחד.
אף לא מחיקה. המורות שלי מהיסודי היו בוודאי מתפעלות ומסמנות
לעצמן וי גדול ואדום ביומן הציונים.
האם היה זה כתב ידה של פיונה? מה היה לפיונה כל-כך הרבה לכתוב?
איך זה שמעולם לא סיפרה לי שהיא כותבת? השאלות התפזרו בראשי
כמו הדפים על הרצפה. פתאום הרגשתי שאני חייבת לקום, לצאת משם,
מן הדירה הנוראה הזאת. מן הקירות החשופים בלי הגובלנים והרחק
מהמרצפות המצוירות שקפצו בעיניי. הייתי חייבת לקרוע את עצמי מן
המראה הנורא הזה של דירה שפשטו עליה עורבים ונשרים וגזלו כל
דבר שאפשר להיאחז בו. כל זיכרון. כל שריד לפיונה.
פתאום צנחה עלי ההכרה כמו מים קרים: פיונה לא תחזור לכאן יותר.
ריח פאי התפוחים המפורסם שלה לא ימלא עוד את האוויר ביום שישי
אחר הצהריים. פיונה מתה. מתה ונגמרה. אין יותר פיונה. די.
קמתי לאט מן הרצפה, הוצאתי מהכיס את המפתח עם הפלסטיק האדום
והחזקתי אותו חזק בידי. הלכתי לאט דרך חדר השינה אל הסלון ומשם
לחדרון הכניסה.
הנחתי בעדינות את המפתח במרכז החדר, יצאתי, וסגרתי מאחורי את
הדלת בטריקה.
שלום פיונה יקרה שלי.
היה לי ברור. כשמר גורי יתקשר לשאול מה מצב הדירה של פיונה,
אני אגיד לו שגם פיני ואני עוזבים את הבניין.



הסיפור מוקדש עם המון אהבה לסבתי ז"ל. צילה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
מקודם:
זה לא משנה
אפשר עם או בלי
לפי התחושה


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/9/05 12:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה