לעת ליל הרחוב הוא משכן תהיות
בו מפגן שאלות מובל באספלט
בשירת פנים רחוקות, דהויות
מאי שם חלומות שעלו ממקלט
ותיירתי דומם וחקרתי ריקן
בפיסות ודברים בלי הקשר ועיקר
על ידי בין שברי זכוכיות הענן
שעטפוני אילם וגידם ועקר
מצאני פנס בקרנו שעל קרן -
ליטפני, אימצני בכה והלכה
וינק מכאובי ביושבי עלי סרן
מדוקר חששות, מסוגף, מחכה.
לא כמהתי לצליל התשובה, היגע
זמן זנחתי תקווה אף להן או ללאו
ארוכים הם רסי הויתור הפוגע
המדיר מעיניי את חלוף העכשיו.
קול גוע ברחובי עת עזבוהו צלליו -
תהיות ותשובות ומפגן רסיסים,
ונותרנו אני, ובייתי על רזיו
ושתיקה מתבוססת בדם התריסים.
|
