כמו בכל יום שישי, שכבתי לי על הכורסה בבית ומרוב שיעמום
התחלתי לקרוא את העיתונים של סוף השבוע אחד אחרי השני, כולל כל
המוספים. אותו יום העיתון היה יבש במיוחד. כזה יבש שהתחלתי
לעבור על מודעות הדרושים וכל המודעות למכירה. הצצתי לראות כמה
מכוניות כמו שלי מוכרים ואיזה מציאות אפשר למצוא ברשימה של
חיסולי דירות. בדברים למכירה המשכתי ל'שונות' ובין תוכי צעצוע
מפלסטיק לארגז משומש מקלקר לקרטיבים ראיתי מודעה קטנה, לא
בולטת במיוחד:

למכירה - סיפור יד שניה במצב מצוין

תחתיה היה רשום מספר של טלפון סלולרי, ללא ציון שם. נורא סיקרן
אותי לדעת מי מוכר סיפורים ולמה הוא מפרסם אותם בעיתון ובכלל
באיזה סיפור מדובר. החלטתי להתקשר למספר שהיה רשום שם.
לאחר מספר רב של צילצולים, שניה ממש לפני שבאתי לסגור שמעתי
קול צרוד של גבר שנשמע קצת מבוגר מכחכח בגרונו.
"הלו?", אמרתי.
שתיקה.
"אני מתקשר בקשר לסיפור".
"תבוא לבניין הבורסה ברמת גן, בסימטה הראשונה מימין, ליד הקיר
הגדול בשעה עשר בלילה." אמר בצרידות וניתק.

המסתוריות הזו רק הגבירה את הסקרנות שלי ושיגעה אותי עוד יותר.
ניסיתי להתקשר למספר הזה שוב, רק הפעם הוא היה לא זמין בכל פעם
שהתקשרתי. לא הבנתי את החשאיות של אותו בחור. מה היה כל כך קשה
לתת לי עוד פרטים ולמה הוא רצה שניפגש דווקא שם ובשעה מאוחרת
כזו ביום שישי בלילה. החלטתי ביני לבין עצמי שאני לא מוותר
ויורד לעומקו של העניין עד הסוף.

עשר דקות לפני השעה עשר החניתי את הרכב שלי מול בנין הבורסה
ברמת גן. ראיתי כמה בחורים צעירים מסתובבים שם ונכנסים לאחד
המועדונים בסביבה. בחורה צעירה בעלת חזות מזרח אירופית ובכסות
מינימלית ניגשה לאחד הרכבים ששייטו שם ועצר לידה. נראה היה
שמתנהל ביניהם שיח דברים, אולי משא ומתן או משהו כזה. השעה
הייתה תשע חמישים ושמונה ואני יצאתי מפתח מכוניתי לכיוון הסמטה
עליה דיבר האיש ובקושי ראיתי את קיר הלבנים הגדול בסופה. הרחוב
היה חשוך והשטח שליד הקיר היה אפל לגמרי, עד כדי כך שכמעט
נתקלתי במישהו כשהתקרבתי לעבר הקיר.

"אתה בקשר לסיפור?" שאל האיש שלא הצלחתי כמעט לראות את פניו.
היה לו ז'קט ארוך ובלוי, שכיסה את רוב גופו. המכנסיים שלו היו
מכנסי קורדורוי או משהו מבד בלתי מזוהה, אבל היה ניתן להבחין
בכתמים הצבעוניים שקישטו אותם. גם הריח שעלה ממנו לא היה נעים
כלל וכלל.
"אני בקשר לסיפור" חזרתי על דבריו כתשובה, מתחיל לחשוב שאולי
היה שווה לוותר על כל ההרפתקה המפוקפקת הזו.
"מאה חמישים שקל", אמר בעצבנות משהו בקולו הצרוד. הוא כנראה לא
היה מאותם אנשים שמרבים במילים.
"מאה חמישים שקל לסיפור?", נדהמתי, "אני יכול לקנות חמישה
ספרים מלאים סיפורים בסכום הזה".
"טוב, לא קונה אז שלום", השיב תוך שהוא מפנה את כתפו כאילו הוא
מתכוון ללכת משם.
"רגע, רגע", נגעתי בו בכדי לעצור אותו ודחפתי יד עמוק לתוך
הכיס לבדוק מה מצב המזומנים שלי. לא חשבתי לרגע שאני באמת אצא
מכאן כשאני קונה את הסיפור.
"על מה הסיפור בכלל?" שאלתי אותו.
"סיפור טוב. רוצה קונה, טוב. לא רוצה קונה, שלום.", הוא ניסה
להישמע כמו איש עסקים קשוח, אבל נשמע יותר מסתורי מאשר אחד
שמנסה לנהל משא ומתן. כבר היה מאוחר מדי בכדי שאני אסתובב חזרה
ואשוב הבייתה בידיים ריקות. הייתי חייב לדעת על מה הסיפור ולמה
הוא שווה כל כך הרבה כסף.
"טוב", אמרתי, לא מאמין שזו ההחלטה שהגעתי אליה, "קונה."
הוא שלף מתוך כיס פנימי מעטפה כהה ואני גיליתי שיש לי רק שני
שטרות סגולים בכיס.
"יש לי רק מאה שקל", הצגתי לפניו את שני השטרות.
הוא עשה תנועה של חרטה ונסיגה ואני עמדתי שם וכבר חשבתי איך
אני מפספס את ההזדמנות לקרוא את הסיפור שהכי רציתי לקרוא
בעולם.
אחרי רגע קט של השתהות הוא חטף את שני השטרות, דחף לידי את
המעטפה ונעלם משם במהירות ועד שהספקתי להבין מה קורה מצאתי את
עצמי לבד עם מעטפה חומה ביד במקום יותר מפוקפק ממה שהוא היה
חשוך. ואולי ההיפך.

חזרתי למכונית, הדלקתי את האור הפנימי והבטתי במעטפה החומה. לא
היה כתוב שום דבר על המעטפה ולא היה בה שום פרט מזהה או כזה
שיעיד על תוכנה. מיד רציתי לקרוע את המעטפה ולקרוא את הסיפור
במכונית, אבל במחשבה שניה העדפתי לחזור הבייתה ולקרוא את זה
כמו שצריך על הספה ולא ליד איזו סימטה חשוכה. נסעתי כמו מטורף
עד הבית. בכל רמזור הגנבתי מבט חשוד לעבר המעטפה כאילו היא עוד
שניה תברח משם, אבל היא נחה לה על המושב בשלווה, ממתינה
להיפתח.
עליתי בריצה במדרגות עד לפתח הדירה, בידיים רועדות הוצאתי את
המפתח ופתחתי את הדלת.
מיהרתי לכורסה, נתתי קפיצה קטנה ונחתתי עליה בנינוחות.
קרעתי את המעטפה ואכן היו שם שני דפים מודפסים בכתב שנראה כמו
הדפס של מכונת כתיבה. היה שם סיפור.
קראתי אותו פעם אחת.
ומיד אחר כך קראתי אותו שוב.

נראה לי שדפקו אותי.